"המזרח התיכון נמצא בתנועה סוערת של שינוי. התהליך החל באיראן, לאחר שהמהפכה הביאה לדינמיות שיעית המשפיעה גם עתה על אזורים גדולים וחשובים. לכך חברו כוחות של איסלאם רדיקלי שהיו מתחת לפני השטח מאז התמוטטה הח'ליפות האחרונה, היא האימפריה העות'מאנית. האיסלאם הרדיקלי, בצורותיו השונות, רואה בשליטת האיסלאם את הפתרון לחוליי האזור ולחולשת המוסלמים בעולם, ומעין תחליף לעולם המודרני ולמדינה. חלוקת האזור על ידי הבריטים והצרפתים לפני כמאה שנה, על פי צורכיהם, יצרה מדינות מלאכותיות שחלקן חדל להתקיים וחלקן עומד בפני התרסקות. כוחות ישנים, שנעלמו לכאורה עקב אמצעי הדיכוי של מערכות השלטון הדיקטטורי של המדינות ששלטו באזור, שבו אל פני השטח. באזורים רבים המשפחה, השבט, העדה והדת הפכו למוקדי ההזדהות והכוח במקום המדינה.
"האירועים העיקריים שעיצבו את האזור הם המהפכה האיראנית, עליית האיסלאם הרדיקלי בצורתו הפוליטית, הפיגוע בארה"ב (11 בספטמבר) ובתגובה לו כיבוש עיראק, והאביב הערבי אשר מוטט מדינות או החליש אותן כשהוא מעלה את עוצמת הרחוב. לכך חברו חולשת המערב ובראשו ארה"ב, אפסות יעילותם של הארגונים הבינלאומיים, וכוחות מקומיים הרסניים ייחודיים לכל מדינה. התוצאה היא המצב הנוכחי המורכב לנוכח העובדה שמניעים אותו כוחות שונים, לעיתים מנוגדים ולעיתים כאלה המאיצים האחד את השני. מדובר במאבק על אופייה ועל עתידה של האומה הערבית ואולי של האיסלאם כולו, בין כוחות של שינוי, חלקם אנרכיים, לבין מי שמגן על הסטטוס־קוו, כשהאלימות הננקטת על ידי הצדדים רחבה ואכזרית והטרור חוגג.
"התהליך בעיצומו ואין לדעת כמה זמן יימשך ומה יהיה בסופו. זה גל בעל מימדים היסטוריים, רחב בהיקפו ועמוק במהותו, על כן קשה להשפיע עליו לטובה מבחוץ".
הקטע הזה הוא תמציתו של נייר הערכה שיצא השבוע במסגרת מרכז בס"א באוניברסיטת בר־אילן. כשכתבתי את הנייר עדיין לא נראו לעין הצלחותיו הגדולות של ארגון המדינה האיסלאמית. זה היה בטרם ביסס את כיבושיו בצפון סוריה, ובטרם פעלו אנשיו בנפת סיני נגד הצבא המצרי במבצע רחב היקף ומתואם. המבצע הזה הוכיח כי בסיני מחזיק הארגון יכולות מעבר למה שהיה מקובל להעריך.
נשאלת השאלה: האם עלייתו המטאורית משנה באופן מהותי את התמונה, כפי שבאה לידי ביטוי בנייר המצוטט למעלה, והאם הארגון באמת צובר תנופה בלתי ניתנת לעצירה?
הדגל הסוני
ראשית, אני מבקש להדגיש כי יש לקחת את הדברים בפרופורציה. עד לאירוע בסיני לא התנגש הארגון עם צבא אמיתי, ובמפגשיו הקשים עם המיליציות הכורדיות וזנבות האודים של צבא עיראק לא תמיד ניצח. בסיני, חשוב לומר, היתה לו הצלחה חלקית לזמן קצר מאוד. אך משהתעשתו המצרים והתגברו על ההפתעה הראשונית - הם יצאו כמעט מייד למתקפת נגד והשמידו או גירשו את גורמי הטרור שהצליחו להפתיעם. הצבא המצרי סבל מאבידות לא פשוטות, לחלק מהאיומים אין לו מענה בשטח וכמובן התוצאות לא נעימות, אבל אין כאן דוגמה לניצחון מהדהד של סניף הארגון בנפת סיני. אולי אפילו נהפוך הוא. אמנם למצרים לא קל, כי הם מנהלים מלחמה בשתי חזיתות; בחזית הקריטית, בתוך מצרים, הם מנהלים מאבק קשה ביותר נגד האחים המוסלמים - שהודחו מהשלטון ומובילים נגד א־סיסי מהלך רחב, כולל שימוש בטרור בכל רחבי מצרים. החזית השנייה היא הלחימה בשלוחות המדינה האיסלאמית ובארגוני טרור נוספים, שהתפרסו בחצי האי סיני ואיש לא טיפל בהם כראוי עוד מתקופתו של מובארק. ובכל זאת, הצבא המצרי לא נסוג בבהלה. ההבנה שבסופו של יום נכשל הארגון במבצע הגדול והמרשים בסיני חשובה, מכיוון שהיא מקנה מימד מציאותי יותר להילת המנצחים שלו.
בו בזמן, אי אפשר להתעלם מכך שהארגון מצליח לסחוף לשורותיו אלפי אנשים מהעולם הערבי ומהעולם המערבי, מהקווקז ועד אוסטרליה. נראה שמעבר להצלחתו, כוחו בכך שהוא הנושא היום את דגל הסונים. הוא בולט בהיותו טהור מבחינה דתית, וכן בחתירתו לשוב אל המקורות ולהחזיר עטרה ליושנה בדמות של ח'ליפות מוסלמית. קריאתו לכל המוסלמים לעשות מעשה ולהצטרף אליו באופן פיזי, לבצע הגירה, היא חיקוי של ההיג'רה מתקופת מוחמד. הארגון משתמש בכוונה באותם מושגים אפופי קדושה, מפני שכך עשה הנביא לפני 1,300 שנה. הוא מנסה להחיות את העבר המפואר, כדי ליצור כוח משיכה המבוסס על נאמנות דתית ותשובה לחיפוש הזהות של רבים מבני הדור המוסלמי הצעיר ברחבי העולם.
לא מפתיע שהארגון החל את דרכו והצליח להכות שורש דווקא באזורים שיש להם שני מאפיינים: ראשית, לא קיימת בהם שליטה של שום מערכת מסודרת. אזורי הכאוס הם מקום הגידול הטבעי שלו. המאפיין השני הוא שמדובר באזורי חיכוך בין שיעים לסונים; במידה רבה הארגון הוא תגובה סונית לדינמיות השיעית המניעה את המזרח התיכון כבר 35 שנה. לאחר הצלחתו בסהר הפורה, בעיראק ובסוריה, הארגון הפך מגנט לסונים גם מעבר לאזורי החיכוך הללו. סיני הוא אזור שאין בו שליטה אפקטיבית ולכן ענה על הצורך הבסיסי; אפשר שגם בסוריה יתרחש מהלך דומה, וארגונים סוניים שאינם חלק מדאעש יצטרפו אליו ויכפילו את כוחו. הצלחת הארגון קורצת לצעירים, והתסכול הסוני לנוכח הצלחת חיזבאללה בסיועו לעלאווים מתסכל רבים מהמורדים.
הצלחות הארגון בסוריה יכולות לשנות גם את המשוואה מנקודת המבט של גורמי החוץ השונים. המאבק התחדד, ואין סיכוי לקדם איזשהו שלטון ביניים של המיעוט העלאווי והרוב הסוני. הסונים של דאעש לא ישלבו ידיים עם איש - הם מנהלים מלחמת שמד כלל־עולמית. לכן ההכרעה תהיה בין שתי אפשרויות ברורות: מציאת פתרון שעיקרו המשך המצב הנוכחי, אולי על חשבון אסד, תוך כדי שמירת השלטון של המיעוט העלאווי בתמיכת חיזבאללה ואיראן; או שליטה של דאעש ברחבי סוריה, תוך כדי שהם מתאמצים להשמיד, במובן המילולי ביותר, את כל מי שלא ייכנע לתפיסתם - יהיו אלה נוצרים, דרוזים או עלאווים, וכמובן סונים לא מעטים. ההכרעה בין שתי רעות חולות אינה קלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו