לפני 60 שנה, ב-10 בספטמבר 1952, חתמו קנצלר גרמניה, קונרד אדנאואר, ושר החוץ של ישראל, משה שרת, בלוקסמבורג על הסכם השילומים. מדינת ישראל, כבאת כוחו של העם היהודי, קיבלה 3 מיליארד מארק מגרמניה המערבית (גרמניה המזרחית סירבה לשלם את חלקה) בעבור הזוועות שעברו ניצולי השואה. השילומים ניתנו למדינה כנציגת קורבנות השואה ולניצולים כדי לסייע בשיקומם. בכך נסתיים אחד התהליכים הקשים ביותר שעברו על הדמוקרטיה הישראלית הצעירה, ואשר העלה לרגע סימן שאלה בנוגע ליכולתה לספוג מחלוקת קורעת לב. הרעיון שלאחר המלחמה תשלם גרמניה פיצויים ליהודים, קורבנות הנאצים, עלה עוד במהלך מלחמת העולם השנייה. נשיא ההסתדרות הציונית, חיים ויצמן, הגיש את התביעה לפיצויים לבעלות הברית ב-1945, והן טענו כי כיוון שמדובר בעם ולא במדינה, אי אפשר לדון בבקשה. לאחר קום המדינה, כשהבקשה הופנתה שוב לבעלות הברית, ששלטו עדיין בגרמניה, היתה התשובה כי אי אפשר להוסיף פיצויים על הפיצויים הכבדים שכבר הושתו על גרמניה. לאחר ההכרזה על גרמניה המערבית ועל גרמניה המזרחית כעל מדינות עצמאיות לא התכוונה ישראל להידבר איתן ישירות. החרם על גרמניה היה מוחלט, ובדרכונים של הורינו היה רשום "לכל הארצות פרט לגרמניה". רעיון הפיצויים או השילומים מגרמניה ירד מן הפרק עד שהמצב הכלכלי בישראל איים על עצם יכולתה להתקיים. גלי העלייה הגדולים הותירו את קופת האוצר ריקה, וישראל לא יכלה להחזיר את חובותיה. בפברואר 1950 החליטה הממשלה לפתוח בשיחות ישירות עם גרמניה המערבית על פיצויים אישיים לניצולי השואה, ובספטמבר הוקמה ועדה לטיפול בפיצוי לאומי. בתוך תקופה קצרה עברה הממשלה משלילה מוחלטת של מגע עם גרמניה להצגתה על ידי ראש הממשלה דוד בן-גוריון כ"גרמניה האחרת" ולנכונות להידבר איתה ישירות. טענתו העיקרית היתה כי ישראל זקוקה נואשות לסיוע כלכלי וכי אין שום הצדקה לפטור את גרמניה מתשלום פיצויים, בבחינת "הרצחת וגם ירשת". גרמניה הצעירה נזקקה ללגיטימציה בינלאומית. שום מדינה לא היתה יכולה להעניק לה לגיטימציה יותר מישראל הקטנה והדלה. מפגש האינטרסים היה ברור לכל. בסוף 1951 מנחם בגין היה מנהיג מובס. מפלגתו חרות איבדה שישה מנדטים בבחירות שנערכו בחודש יולי, והוא עמד בראש מפלגה של שמונה חברי כנסת. לאחר הבחירות הכריז כי הוא נוטש את החיים הפוליטיים, וכנראה היה עושה זאת אלמלא עלה נושא השילומים על סדר היום הלאומי. העניין הרתיח אותו, כמי שכמעט כל משפחתו נספתה בשואה, וכמי שראה בכך השלמה בלתי נתפסת עם גרמניה, שנותרה בעיניו נאצית. לקראת הדיון בכנסת, בראשית ינואר 1952, הוא התמלא עזוז מחודש, ואמר לאומה את הדברים הקיצוניים ביותר שאמר אי פעם. הדיון התקיים במושבה הקודם של הכנסת, בבית פרומין, ונמשך שלושה ימים. חברי הכנסת מן הקואליציה, ניצולי השואה, קיבלו חופש הצבעה. מפ"ם וחרות התנגדו בתוקף. "הציונים הכלליים" התנגדו באופן קיצוני הרבה פחות. אך רעידת האדמה התרחשה ביום השני לדיונים בהפגנה של כ-10,000 איש שאירגנה תנועת חרות בכיכר ציון בירושלים. בגין נאם שם את נאום חייו או את הנאום שהיה רוצה לשכוח. הוא אמר שבניגוד לפקודתו באירוע אלטלנה שלא לירות על כוחות הביטחון, הפעם ייתן את הפקודה: "כן!". את בן-גוריון כינה "העריץ הקטן והמניאק הגדול", את אדנאואר כינה "רוצח", והבטיח למסור את נפשו כדי למנוע משא ומתן עם הגרמנים, שכולם נותרו נאצים, לדבריו: "אני אומר לאדון בן-גוריון, לא יהיה משא ומתן עם גרמניה, על זה אנחנו כולנו מוכנים למסור את נפשנו. ייהרג ובל יעבור. אין קורבן אשר לא נקריב כדי לסכל מזימה זו... זו תהיה מלחמה לחיים או למוות... אין משלמים מסים לממשלה ההולכת למשא ומתן עם הגרמנים". ובגין ממשיך בחריפות: "או כסף גרמני או כסף יהודי. שניהם יחד לא ייתכנו. מסים תקבלו בכוח. שירותים תקבלו בכוח... חרם על דורשי שלום עם גרמניה. ממשלה זו שתיכנס למשא ומתן איתה - פושעת היא. בן-גוריון פושע. שרת פושע. הדבר לא יקום ולא יהיה, אלא על גופותינו, על נפשותינו ודמנו". בחמש וחצי אחר הצהריים צעד בגין מכיכר ציון אל הכנסת והמשיך לנאום מעל דוכן הכנסת ברוח דומה. את בן-גוריון הוא כינה פשיסט וחוליגן. מן הדוכן לא הסכים לרדת. חלק מן המפגינים שליוו אותו זרקו אבנים מן הרחוב אל תוך מליאת הכנסת. אחת מהן שברה שמשה ופצעה את חבר הכנסת חנן רובין ממפ"ם. 200 מפגינים ו-140 שוטרים נפצעו. התוצאות של נאום זה היו שבגין הורחק מן הכנסת למשך חודשים אחדים. תוצאות ההצבעה היו: 61 בעד ההסכם ו-50 נגדו (בדיוק כתוצאת ההצבעה על מחלוקת קשה לא פחות - הסכם אוסלו). ההסכם שנחתם בספטמבר הכיר בכך שישראל היא נציגתו של העם היהודי. ישראל נעזרה בו כדי לסלק את חובותיה, להקים תשתיות בכל הארץ ולקלוט עולים נוספים. הניצולים קיבלו קצבאות חודשיות שהקלו עליהם את מצוקת חייהם ועזרו להם בקשיים היומיים. ומה לגבי מנחם בגין? הוא ויתר על המרי האזרחי שעליו הכריז באותו ערב חורפי בכיכר ציון. כשנבחר לראשות הממשלה, עשרים וחמש שנים אחר כך, הותיר את ההסכם על כנו וכך גם את היחסים הדיפלומטיים בין ישראל ובין גרמניה, שמעולם לא באמת השתנתה, לטעמו.
