השעה שש בבוקר וכבר אבדה התקווה. הפעוט מדדה לו מחוץ לחדר שלו. הוא מבסוט וממלמל לעצמו מזמורי שחרית. אני פוקח עין מהוססת. רק שלא יתפוס אותי ער. גם האמא של השניים עושה עצמה ישנה. בצורה יותר משכנעת ממני, אני חייב להודות. הוא מסתובב בבית ומגיע מהסלון עם השלט של הטלוויזיה ביד. אוי, איזה חינוך גרוע. בשביל זה עשית ילדים? כמה זמן נשאר עד הבוקר? מי זוכר. למה הם קמים כל כך מוקדם? איפה כל הילדים שישנים עד שמונה? זהו הרגע שבו מתחילים הימים האלה שבהם עברנו את סף המיצוי. הזמן לא זז. איפה לא היינו? סבא, סבתא, דודה. לונה פארק. ים. בריכה. ים. טיול. קניון. גלידה. ועכשיו? כמו שאומרים: כל האופציות על השולחן. די, אני משתגע, תחזירו לי את החיים שלי. בדרך לסלון אני דורך על בובה מצפצפת. איזו טעות טרגית. מילא שהאישה תקום - אבל רק לא הילדה. בינתיים אין תזוזה. חכה לי פה - אני מביא לך ספר. נקרא יחד. הוא קולט ישר ומתעצבן. ואם המנהל שגילו שנה ו-11 חודשים כועס, כולם יקומו עוד מעט. הוא רוצה את יובל (המבולבל) או את יא-לי (יעל בר זוהר). ספר לא בא לו טוב. "יובל!" הוא פוקד. אני לא מתעסק. אחותו עוד ישנה. די. מספיק. כמה אפשר? קצת רחמים. לפחות זה ב-27 באוגוסט ולא ב-1 בספטמבר. אה, אבל הכי גרוע - מייד אחרי זה מגיע ראש השנה. אין תקווה. מתי כבר יגיע נובמבר? תנו לי גשם זלעפות וילדים ספונים בכיתות ובגנים. הקטן מסתכל על הטלוויזיה, מבסוט. "יובל! תראה!", הוא פוקד עלי. אני רק רוצה שיהיה בשקט. אבל מכסת השינה של אחותו הסתיימה. היא כבר בסלון והיא החליטה שזה לא יהיה יובל אלא פסטיגל או השד יודע מה. אני מפעיל סמכות הורית ושואל אותה אם היא רוצה לראות את פסטי-משהו בטלוויזיה השנייה. אם מיכל דליות היתה בסביבה, כבר הייתי נשלח להסתכלות. רחמים על הילד, כמה אפשר להשאיר אותו מול הטלוויזיה? היתה נאנקת בקולה האמפתי והצרוד. ומה עם האבא? למה לא לרחם על האבא? מהבוקר עוד שבעה ימים.
