טקס הזיכרון לנכבה באוניברסיטת ת"א לא תפס בתחילה כותרות, גם כשפה ושם ניסו לפמפם ברשתות החברתיות. רק לאחר שארגונים ציוניים טובים העלוה על ראש שמחתם, החלה הפרשה לצבור נפח והיתה ל"שערורייה", לשמחת מארגני הטקס. הפוליטיקאים הגיבו בהתאם, בכנסת התחוללה מהומה וח"כ טיבי קיבל במה לדברי השחץ שלו. התקשורת זיהתה דם וחגגה. כך הפך טקס שולי שבשוליים לנושא חם. בינתיים משתרשת הנכבה בשיח הישראלי, לפי שיטות התעמולה הסטליניסטיות, שווילי מינצברג, התועמלן של בריה"מ במערב, פיתח. מינצברג הבין שמי שמצליח להגדיר את "מוקדי האשמה" בחברה, יכול גם להציע את כרטיס הזיכוי. השמאל הרדיקלי פועל עשרות בשנים להפוך את הקמת ישראל מפלא היסטורי לכתב אשמה. אלו אותן שיטות שהמהפכנים הקומוניסטים הפעילו בחברות הדמוקרטיות, ושהוגדרו בידי יוג'ין מת'ווין כ"טכנולוגיה של הרס חברתי", המשתמשת במנופי לחץ תרבותיים למוטט את הבניין כולו. זה מה שעושים אזכור הנכבה והלגיטימציה שלה - הגדרת ישראל כמוקד אשמה של הפלשתינים ושל האזור כולו, ובעקיפין כמורסה מוסרית של העולם. השיטה היא להחדיר לשיח הציבורי העוסק במלחמת השחרור ובקום המדינה היתממויות כ"אסון אזרחי", "סבל אנושי" ו"הכרה בעוול שנעשה לפלשתינים" שהיא "הבסיס לכל דיון פוליטי". כל בר דעת מבין שלא הסבל הפרטי עומד במרכז; ה"עוול" המדובר הוא עצם הקמת מדינת היהודים. זה מה שעומד מאחורי טקסי הזיכרון. שלל הדיבורים ה"הומניים" הם מסווה בלבד למסע הדה-לגיטימציה נגד קיומה של ישראל. ולא, אין רצון למנוע ממישהו לזכור. גם אנחנו זוכרים שבגלותנו הגיעו זרים וגזלו את אדמותינו, ועם שיבת ציון במאה הי"ט זרמו ערבים רבים נוספים מהאזור למצוא עבודה. צאצאיהם מוסיפים לקיים פליטות נצחית במקום להשתלב בארצות מסביב, לתפארת מוסדות האו"ם. אכן, היתה מלחמה. נהרסו כפרים ונוצרו פליטים (רק מיעוטם גורש). במקביל גורשו 850 אלף יהודים ממדינות ערב והוברחו ארצה לחיות באוהלים ובפחונים. המעברות היו מחנות הפליטים של שארית יהודי המזרח. ואולם בעוד ידעה שארית הפליטה פה לקלוט את אחיה ואת אחיותיה ולהיפטר מהמעברות, הותירו מדינות ערב את מחנות הפליטים על מכונם ככלי בשירות מלחמתם במדינת היהודים. מאזכרי הנכבה ממשיכים זאת. לא צריך לעזור להם.