כמה ימים לפני התצוגה העבריינית במושב(ה) הליצים, העלו בערוץ הספורט קליפ המאגד מקרי אלימות במגרשי הספורט הישראלי בשנים האחרונות, ובסופו מסר הקורא להילחם באלימות. אם היו מחכים עוד כמה ימים, היו מקבלים תוספת תמונות איכותית בחסות האדונים הלא נכבדים ממן וגניש. הקליפ מהוקצע, והפסקול בחירה מדויקת הלוחצת על הבלוטות הנכונות ויוצרת דיסוננס עם התוכן הוויזואלי. התמונות קשות, כמו שאוהבים לומר באולפנים מסוימים. דם, יזע, דמעות, והחלק העצוב ביותר - אבות הנושאים את ילדיהם המפוחדים על ידיהם, מחובקים וצמודים, ויד גדולה מלטפת עורף קטן ומפוחד. מסביב ייהום הסער. הלסת נותרת שמוטה. לפתע מבינים שכל האירועים האלה באמת התרחשו. זו תמונה מזוקקת של הספורט שלנו. פיגועים ספורטיביים אחד אחד עם צלקות פיזיות, נפשיות, רגשיות. זו אזהרת מסע להורים אחראיים לאן לא כדאי לקחת את ילדיהם, ומה שיכלו להיות אלפי זיכרונות ילדות של ילדים המבקרים במשחק הכדורגל הראשון שלהם, צעיף קבוצתם מסביב לצווארם ואבא מסביר את מה שלא מובן - נזרקים לפח האשפה. השמש לא נצחית והראש לא צלול, וזרע הכדורגל כבר לא יפרה את ביצית הזיכרונות המתוקים של הילדות. והכל נמשך כרגיל. עוד מחזור ליגה, עוד העמדה לדין, עוד אותיות קטנות בעיתון שמאחוריהן מסתתרות טראומות גדולות. עם תמונות כאלה, מי רוצה זיכרונות, תנו רק לשכוח. המצב מתסכל. רבים שאכפת להם מרגישים חסרי אונים ושואלים את עצמם מה הם יכולים לעזור. מובן שהגופים האחראיים נדרשים לטפל. Been there, did NOT do that. נדמה שהגיע הזמן לאקט הצהרתי של הקהל השפוי ופשוט לא ללכת למשחק הקרוב, גם אם קבוצתכם לא היתה מעורבת. התקשורת, אם אינה כבולה לזכויות שידור, צריכה להצטרף. בלי ראיונות, בלי סיקור, בלי תשומת לב לענף הרקוב הזה. שיהרגו אחד את השני. זה כמובן לא יפתור בעיות, אבל אולי יתחיל כדור שלג. צריך לזכור שהמהפכות של 2011 בעולם הערבי התחילו באקט הצהרתי של סוחר ירקות שקיבל קנס מפקח. אם מונעים זיכרונות מהילדים שלנו, בואו ניתן להם זיכרון שלא ישכחו הרבה זמן.
