בשנתיים החולפות עסקתי במחקר היסטורי על תולדות פתח תקווה. באזור צומת סירקין יש כמה שכונות שסיפורן הוא במידה רבה הסיפור של כולנו. השכונות יושבות על אדמות הכפר הערבי פג'ה, שהוקם בשנות ה-40 של המאה ה-19 בידי מהגרים ממצרים. מאז ייסוד פ"ת ב-1878 נהנה הכפר מעבודה בשפע שסיפקו איכרי המושבה, מה שחיזק את מצבו הכלכלי. בתום מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד מאז מאורעות תרפ"א (1921) יצאו מהכפר מעת לעת חוליות מפגעים שהניחו מטענים והשתתפו בפשיטות על יישובים יהודיים בסביבה. עיתוני התקופה דיווחו לא מעט על יריות, הצתות, גניבות, רציחות שהגיעו מפג'ה. במאי 1947 נרצחו שני יהודים בביתם בפ"ת. העקבות הובילו לפג'ה. פעולת הגמול הוטלה על יחידת פלמ"ח וחי"ש, בפיקוד שלמה מילר, הבן הראשון של קיבוץ גבעת השלושה. יש על שמו רחוב בשכונה. היחידה פרצה לבית הקפה בכפר, שם נצפו קודם אנשי הכנופיות. יושבי בית הקפה ירו במסתערים ומילר נפגע במצחו, פונה לביה"ח, שם נפטר מפצעיו. חבלני הפלמ"ח הקיפו את הבניין בחומר נפץ, וכשלא היה בו איש פוצצו אותו. ב-30 בנובמבר 1947, יממה לאחר אישור האו"ם לחלוקת הארץ, הותקפו שני אוטובוסים של אגד קרוב לפג'ה. שבעה נהרגו. האירוע נחשב ליריית הפתיחה של מלחמת העצמאות. עם הקמת המדינה, נטשו את פג'ה תושביו, לאחר שרבים מהם ברחו והוברחו קודם לכן. הכפר, שהיה חרב בחלקו, נהרס סופית בידי קק"ל. האדמות הועברו לעיריית פ"ת כדי לשכן עליהם עולים חדשים, פליטי חרב יהודים מארצות ערב ואירופה. חלקו נקרא "נווה כיבוש" עד שהוסב ל"קריית יגאל אלון". המפא"יניקים של אז לא התביישו במילה התנ"כית הזאת, "כיבוש". חלק אחר נקרא היום "קריית ספיר". על חורבות בית הקפה שבו נהרג שלמה מילר ז"ל, הוקם מרכז קהילתי בשם "בית שלמה", הפועל עד היום. בעבר פעל בו בית קולנוע שכונתי. הגעתי לשם בשעת ערב והלכתי בשביל אל "בית שלמה". ניסיתי לשחזר את קולות הקרב של אז. קשה היה לעשות זאת בליבה של שכונה ישראלית שלווה. זמן מה עמדתי שם, מתייחד עם ההיסטוריה של המקום שהפכה לחלק מזיכרונותיי שלי, ואז הסתובבתי וקיבלתי שוק. מולי ניצב גל אבנים לא גדול, מוקף גדר. צמחים הציצו בינות לאבנים. זה מה שנותר מהכפר הערבי פג'ה. כנראה בית המוכתר או מסגד הכפר. עמדתי מרותק אל האבנים הללו ולא ידעתי את נפשי. בקושי ניתקתי עצמי מהמקום כשהמחשבות מציפות את חזי. כל הלילה תהיתי מדוע הגבתי כך, ובבוקר הבנתי. כשעמדתי שם על גל האבנים החרב של פג'ה, היכתה בי ההיסטוריה בפנים. לא דפים מהוהים, לא סיפורים מימי קדם - בדידי הווה עובדא, בי היה המעשה, כלומר בנו. מה שהיכה בי באותו יום היתה ההכרה שבמהלך הפוך של ההיסטוריה, יכול היה לעמוד שם היסטוריון ערבי ליד גל אבנים של חורבות, מה שהיתה פעם המושבה העברית הראשונה בא"י, ולתעד את ניסיונם של היהודים להיאחז במקום, ניסיון שבני עמו הערבים הצליחו לסכל בדם ואש ותמרות עשן. לא כך אירע, לשמחתנו. יום עצמאות שמח.