אתה ה' אלוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והיגיענו לדרבי הזה'. נכון, האדומים היו טובים מהצהובים לכל אורך העונה, וגם אמש. טובים לאין שיעור. אבל הצהובים לא באו לבלומפילד לנצח. הם באו לסכל להפועל ת"א את האליפות, וקרוב לוודאי שהצליחו. בעיקר שבחיפה גבתה מכבי את מלוא הנקודות מבית"ר ירושלים. זה קרה בזכות כל המכבים, אך בעיקר שניים: אבי נמני ('במכבי לעולם') שהעמיד את הקבוצה בעמדת בונקר מרגיזה אך נכונה, והשוער לירן שטראובר שהביא לנו את הנקודה המכרעת. האדומים לא יסלחו לו על ליל אמש לעולם. הציון שלו ממש 10. זה היה מדליק. מפני שכל השבוע איימו האדומים כי הם ינקמו ויכבשו ששה שערים, ואם יהיו חלשים יסתפקו בחמישה, ולא שעו למה שציטטתי באוזניהם "אל יתהלל חוגר כמפתח". זה חיזק את תחושת הלכידות של הצהובים, שמנהלי הפועל אפילו ביטלו נוהגם מהעבר וסירבו למכור כרטיסים אלא ליציע 11 המרוחק, המבודד, דבר שגרם בצדק לאביב בושינסקי לנטוש את תא הכבוד ולשבת עם פשוטי העם. זה היה קשה לצהובים מפני שלבד מהדקות הראשונות התנהל רוב המשחק סמוך לרחבת ה-16 שלהם. הצהובים התבכיינו ש"אין אלוהים", אבל דווקא היה. בדמותם של שטראובר, הקורה והמשקוף. הקושי העיקרי היה שברוב הזמן הגיעו ידיעות מרות מחיפה. הירוקים היו תקועים בתיקו עם הבית"רים, ואם כן מה הועילו כדורגלני מכבי ת"א בחוכמת רגליהם? עד שהגיעה הידיעה המרנינה כי חיפה שוב ביתרון, ורוח חדשה נשבה במפרשי הצהובים המתגוננים. נכון, לא זכינו באליפות. לא חלפנו על פני הפועל. זו הייתה שמחת עניים. אך זו לא פחות מתוקה משמחת עשירים. לפעמים אפילו יותר. מתק החרוב, ו"שלום לך הפועל".
