החיים רצופי אכזבות. אתה מצפה שהבן שלך יבוא איתך בשבת לכדורגל, אבל הוא מעדיף לשמור אנרגיות לשיעור מנדולינה למחרת. את מצפה שהאביר הלבן יאסוף אותך אחרי שתשלימי תואר ראשון, אך את מסתפקת במונית שתעצור לךאחרי שלא עברת את הבחינות באוניברסיטה. אתם רוצים לקנות בית פרטי עם חצר לילדים השמחים שלכם, אבל זה נגמר בדירה שכורה עם צאצאים על ריטלין מול חצר גרוטאות. בקיצור, הדיכאון שולט, יש לו סיבות, והחל מאתמול הוא גם הוכיח את עוצמתו כשהצליח להוציא לסל התרופות את החשק להילחם בו - כך שהציפרלקס, אחת משתי התרופות היעילות נגד דיכאון (לפי מחקר שהתפרסם במגזין הרפואי האנגלי היוקרתי "The Lancet"), פינתה מקומה לאחרות. ועכשיו, בתור דיכאוני, אתה שואל את עצמך, איך אתה הולך להתמודד עם הדיכאון הכרוך בחיים בלי ציפרלקס בזול? עד לרגע ההכרעה בנוגע לסל התרופות יכולתי להתמודד עם הכל. עם המינוס בבנק, עם הבכי של הילדים, עם המאהב של אשתי. אפילו עם הפינה ההיא בסלון עם הבלטה הנמוכה, זו שאני לא מצליח להוציא ממנה את המים של הספונג'ה. אשתי תמיד אומרת שזה פתטי, אבל גם את זה ספגתי. לתרופות נגד דיכאון תמיד יש תשובות טובות. אל תטעו. אין לי מניות בחברת התרופות שמייצרת את התרופות נגד דיכאון. לו החזקתי בכמה כאלה, כנראה שלא הייתי בדיכאון. אני בסך הכל מנסה לזעוק כאן את כאבם של המדוכאים, למרות שאני מדוכא מדי בשביל לעשות את זה. כבר 24 שעות שאני מנסה לשכנע את עצמי שאולי אני בכל זאת אוהב להיות מדוכא. רכשתי שלושה דיסקים של אבי ביטר, השאלתי מספריית הווידיאו שני סרטים טורקיים ובדקתי עוד כמה החזרים יש לי על שתי ההלוואות מהבנק. אבל לא, לא נהניתי. רציתי שמחה. אתם יודעים מה, אני לא מתבייש להגיד שבעצם רציתי להיות ב"היי", מקום גבוה כזה, בלי דאגות; אוטופיה שבולעים עם כוס מים וקופת החולים סופגת את (רוב) המחיר. ובינינו, זו כבר סיטואציה שמרוממת את מצב הרוח. אתה מרגיש טוב כפליים; פעם אחת בגלל שאתה ב"היי", ופעם נוספת בגלל התחושה שדפקת את המערכת - בסיס האושר של רבים מאיתנו. אחרי שעברתי על רשימת 80 התרופות שנכנסו לסל ולא מצאתי אחת נגד דיכאון, הגוף התחיל לרעוד - אבל אולי זה רק בגלל שהתעכבתי על השורה של הפרקינסון. לזה דווקא יש מקום בסל התרופות, וגם לאלצהיימר, העיקר שלא תשכח שאתה בדיכאון. איזו מדינה. איזו מכה. איזה ציור מוזר של הילד תלוי על המקרר. חשבתי לעצמי שאולי בעצם אפשר להפיל את תיק האשמה על מישהו אחר, הרי בסך הכל גם זה אקט מרומם רוח. אז הפניתי אצבע מאשימה לסגן שר הבריאות, יעקב ליצמן, שהעביר מיליונים לטיפול שיניים חינם לילדים במקום למדוכאים. מה, ענף השיניים לא מרוויח מספיק מהכסף שהפיות משאירות מתחת לכרית בתמורה לשן שנפלה? מצד שני, יש לי שני זאטוטים בבית, חובבי ממתקים, כך שליצמן בכל זאת בסדר. איזה דיכאון. אין לי אפילו את מי להאשים.
