התפנית של ביידן: פוליטיקה על פני מדינאות

ארבעה חודשים בלבד לאחר שהושבע לנשיאה ה-46 של ארה"ב, ובעקבות סדרת הצלחות מרשימות שנחל הן בשדה החקיקתי והן במישור ההתמודדות עם נגיף הקורונה, התברר בשבוע האחרון שלא לעולם חוסן, ושגם ג'ו ביידן אינו חף מרגעי שפל, ודווקא בזיקה למכלול היחסים המיוחדים עם ישראל.

באופן ספציפי, התפנית המהירה שהסתמנה בעמדתו כלפי מבצע "שומר החומות", שהגיעה לשיאה באמירתו לראש הממשלה נתניהו בשיחתם ביום רביעי כי הוא מצפה לירידה משמעותית ומיידית במפלס האלימות, הוכיחה שהנשיא היה ונשאר במהותו פוליטיקאי ולא מדינאי.

שכן, שאיפתו לשמר את תמיכתם של קהלי יעד מרכזיים עבורו בזירה הפנימית והחיצונית האפילה על נכונותו להוביל קו מנהיגותי נחרץ ובלתי מתפשר אל מול תוקפנות חמאס, תוך הענקת גיבוי מתמשך לבעלת הברית הישראלית אל מול האתגר שבפניו ניצבה.

ואכן, מרחב התמרון והפעולה שהנשיא האמריקני העניק לישראל היה מצומצם בהרבה בהשוואה ל"אור הירוק" שנתן הבית הלבן לשותפה הישראלית להמשיך בלוחמה בכמה סבבים קודמים, והוא החל להיסגר במהירות בחלוף כשבוע אחד בלבד מיום תחילתו של העימות.

זאת, אף שצה"ל, בניגוד למה שאירע לא אחת בהתנהלותם של הכוחות האמריקניים בשדות הקרב ובאתרי ההפצצות בווייטנאם, בעיראק (בשתי המלחמות), בבוסניה (ב-1995, במסגרת נאט"ו), בסרביה (ב-1999, במסגרת נאט"ו) ובאפגניסטן (מאז 2001, במסגרת נאט"ו), הקפיד הקפדה יתרה ונקט זהירות מופלגת כדי למנוע או למזער ככל האפשר את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית ברצועת עזה.

על רקע שינוי זה במהלך המבצע נשאלת השאלה - מה הביא את הנשיא הטרי לסגת ממדיניותו ההתחלתית והתומכת כלפי בעלת בריתו הישראלית, שמצאה את עצמה אל מול מתקפת טילים על עריה ועיירותיה (כולל על בירתה ירושלים), ולדחוק בה יותר ויותר לנצור את האש בהקדם האפשרי?

במרחב הפנימי, שיקפה התמורה את רצונו של הבית הלבן לשמור על אחדות השורות במחנה הדמוקרטי, במיוחד בקונגרס, ולהימנע בכל מחיר מנטילת סיכונים פנים-מפלגתיים. לפיכך, לנוכח העובדה שבניגוד למה שהתרחש בסבבים קודמים, עמדתו הלעומתית של הזרם הליברלי והאולטרה-ליברלי במפלגה החלה הפעם לחלחל ולזלוג גם אל שורות הזרם המרכזי שבתוכה (כולל כמה מידידי ישראל המובהקים), הזדרז הבית הלבן ליישר קו עם עמדת הרוב (במקום לנצל את האשראי הנשיאותי שלו כדי לפעול להרחבת בסיס התמיכה בישראל). זאת, כדי להמשיך לזכות גם להבא בגיבוי מלא מצידם של כל הפלגים במחנהו, שלתמיכתם הוא זקוק במכלול רחב של סוגיות חקיקתיות שנמצאות בראש סדר יומו.

אותם דברים אמורים לגבי המישור הבינלאומי. גם בזירה זו היו שיקוליו של הנשיא פוליטיים במהותם ככל שהלחימה התמשכה, ולאו דווקא נורמטיביים או אידיאולוגיים. במרכזם של שיקולים אלו ניצבה השאיפה לחזור במנהרת הזמן היישר אל שנת 2015 ולהסכם הגרעין המקורי עם איראן, שממנו פרש כזכור הנשיא טראמפ, תוך אימוץ קו של אכיפה וענישה כלכלית מסיבית של המשטר בטהרן. מאחר ש"הסכם וינה" מיולי 2015 הושג תחת מעטפת רב-צדדית רחבה (שכללה, בנוסף לארה"ב, את בריטניה, גרמניה, צרפת, סין, רוסיה והאיחוד האירופי), ביקש ביידן להימנע ככל הניתן מחיכוך עם שחקנים אלה (שמדיניותם כלפי ישראל בזיקה למבצע "שומר החומות" הייתה ביקורתית במהותה למעט גרמניה), שהיה עלול בעיניו לגלוש גם לזירת המו"מ עם איראן, ההולך ומבשיל לקראת הסכם קרוב.

במילים אחרות: כדי להבטיח את המשך קיומה של החזית הבינלאומית המשותפת בשלביו האחרונים של המיקוח עם משטר האייתוללות, ובה בעת כדי לממש את התחייבותו לבוחריו להחזיר את מעצמת העל האמריקנית למשפחה העמים כשותפה מלאה במסגרות והסכמים רב צדדים, אותת נשיא ארה"ב שהוא מוכן לשלם למנהיגי הקהילה הבינלאומית במטבע ישראלי, ובלבד ששום עננה לא תעיב על סיכויי השגתו של היעד האמריקני הנחשף, הלא הוא חזרה להסכם הגרעין המקורי חרף פגמיו, חולשותיו והפרותיו.

מה שברור כבר בשלב זה היא העובדה שחרף כוונותיו המוקדמות של הנשיא להציב את המכלול הישראלי-פלשתיני בירכתי סדר העדיפויות שלו, הוא מצא את עצמו - כמו לא מעטים מקודמיו - נשאב עד מהרה אל תוך הדינמיקה האלימה שיצר חמאס, שאילצה אותו להיכנס אל עובי הקורה מוקדם יותר משתכנן. ביקורו הקרוב של מזכיר המדינה בלינקן בגזרה הוא הסנונית הראשונה המעידה על הכורח להתמודד עם הסוגיה המורכבת כבר בראשית תקופת כהונתו.