רה"מ בנט מתכונן לפגישתו עם ביידן, ועוזריו הבכירים איל חולתא ושמרית מאיר יהיו בוושינגטון כבר בשבוע הבא להכנות. תוכנית הגרעין תהיה בראש סדר היום, ישראל תביע כנראה את עמדתה ללא הד ציבורי כדי לבנות שיתוף פעולה בין רה"מ לנשיא, אבל אסור לטעות - מרבית הגורמים הרשמיים בישראל מוטרדים מאוד מהמדיניות האמריקנית כלפי איראן.
ביידן מחויב לשוב להסכם הגרעין הפגום מ־2015, כפי שהצהיר בבחירות, ומזכיר המדינה בלינקן הנחה את שליחו למשא ומתן לתת לאיראנים כמעט כל מה שיבקשו כדי לחזור להסכם. לאחר שישה סבבים הדיונים בהקפאה, עד להשבעת הנשיא החדש ראיסי, רוצח ההמונים, שסומן על ידי חמינאי, שנבחר על ידי מספר המצביעים הנמוך בהיסטוריה ושעומד בפני הפגנות עממיות במחאה על מחסור במים ובחשמל וקיפוח כלכלי. ההפגנות מאתגרות את המשטר, וראיסי מבין כי החזרה להסכם היא הדרך היחידה לסיוע כלכלי מאסיבי שהמשטר זקוק לו. הוא רואה את הייאוש האמריקני לחזור להסכם בכל מחיר, וינצל זאת לסחוט ויתורים נוספים.
ירושלים מבינה שמדובר בהסכם גרוע בהרבה מהמקורי, "JCPOA מינוס, מינוס". טהרן התקדמה בתוכניתה מ־2015, ואנחנו יודעים היום הרבה דברים שלא ידענו, ולמרות זאת וושינגטון מוכנה להקל בסנקציות הרבה מעבר ל־2015. ארה"ב הסכימה להסיר סנקציות מיותר מ־1,000 גופים, כולל הבנקים, את כל הסנקציות המגזריות והסנקציות על חמינאי ומקורביו, ואף להוציא את משמרות המהפכה מרשימת ארגוני הטרור. הסנקציות שיישארו יהיו מינוריות ולא יפריעו למיליארדים לחזור לקופה ולתדלק התעצמות ותמיכה בטרור.
בנט ועוזריו מבינים שההסכם המקורי פגום באופן קטלני, ושהוא מעניק נתיב בטוח לנשק גרעיני עם שקיעת ההגבלות ב־2030, והם הפנימו שהחזרה להסכם המקורי היא בלתי אפשרית. איראן מעשירה ל־60%, צוברת מאגרי חומר, מייצרת ובוחנת צנטריפוגות מתקדמות וחוסמת גישה לסבא"א לאתרים הפעילים ולאתרים שבהם התקיימו פעילויות גרעיניות והתגלו הפרות. טהרן מתעקשת לשמור צנטריפוגות מתקדמות שייצרה, ובמקרה הטוב תסכים לאחסנן. ב־2027 יפוגו ההגבלות לייצור ולהתקנה של צנטריפוגות בהיקף תעשייתי, כולל מתקדמות, וב־2031 יפוגו ההגבלות על רמות ההעשרה, כולל לנשק, ועל מאגרי החומר. זאת ועוד, תותר העשרה בפורדו ובניית מפעלי העשרה חדשים, יוסר האיסור לעבד פלוטוניום ותותר בניית כורי מים כבדים ואגירתם. איראן תוכל לבנות עשרות פצצות.
נוכח המציאות המתהווה, בנט חייב להתעקש שכל הסכם יכלול טיפול ועצירה מוחלטת בשלושת מרכיבי התוכנית: חומרים בקיעים, פיתוח מערכת הנשק ואמצעי השיגור. חומרים בקיעים והטכנולוגיה לייצורם צריכים להיות אסורים לחלוטין ומנוטרים על ידי סבא"א - אסור שזה יהיה פתוח למשא ומתן. האיראנים נמצאים שלושה עד חמישה חודשים מ"פריצה", משך הזמן לייצור אורניום מועשר לפצצה אחת. מנגד, האובססיה לטיפול בזמן הפריצה חייבת להיפסק, זה מושג מיושן. איראן לא "תפרוץ", אלא "תתגנב", באמצעות הצנטריפוגות המתקדמות שמעשירות במהירויות גבוהות בהרבה, ולכן נדרשות פחות צנטריפוגות, מה שיאפשר להסתיר פעילות במתקנים חשאיים.
פיתוח מערכת הנשק הוא סוגיה קשה מבחינת הגדרה ופיקוח, אף שהידע לגביו התבהר מאז 2015 בזכות חשיפת הארכיון האטומי שהציג את השאיפות האמיתיות של איראן ואת סטטוס התוכנית. סבא"א חיזקה את הראיות במהלך ביקוריה, אבל איראן ממשיכה לחסום אותה ומסרבת לענות לשאלותיה. כל עסקה חייבת לגרום למשטר להתוודות על פעילויותיו הקודמות, לפתוח את תיק הנשק שנסגר ב־2015 ולענות על השאלות מהממצאים החדשים. לא ניתן לסכם עסקה ללא הודאה בהפרות והצהרה מלאה על העבר. חיסול ראש התוכנית פחריזאדה אכן גרם נזק גדול לתוכנית, מה שמוכיח כי חיסול מדענים מובילים או ראשי התוכנית כנראה טוב מחיסול תשתיות, אך זה לא מייתר את הדרישה שכל עסקה לא תאפשר קיום קבוצות נשק כגון SPND ונגזרותיו. הטיפול באמצעי השיגור, בעיקר בטילים בליסטיים המסוגלים לשאת ראשי נפץ גרעיניים, דורש יותר מאשר החלטות או"ם שכפופות לפרשנות ולביטול. האמברגו שנחלש ב־2015 יפוג ב־2023. כל עסקה חייבת לעצור פיתוח טילים אלו, אף שאיראן טוענת שהם לא למשא ומתן. תחת לחץ העמדה תשתנה.
ביידן מבטיח בהמשך עסקה "ארוכה, חזקה ורחבה יותר". הצעד חיובי למול טענת אובאמה, שהעסקה ניתקה לצמיתות כל נתיב לנשק, אבל היא פנטזיה חסרת משמעות אם יחזרו להסכם מ־2015. לאיראנים לא יהיה שום תמריץ לשוב למשא ומתן, ואיראן תהפוך למדינת סף גרעינית עד 2031.
בנט לא יתעמת בפומבי עם ארה"ב וזה בסדר עכשיו, אבל הוא חייב להיות תקיף בהעברת העקרונות המרכזיים: ישראל לא תהיה חלק מההסכם אם הוא כולל חזרה להסכם, ישראל תשמור על "חופש פעולה" מלא, ומומלץ כי ארה"ב וישראל יעבדו יחד לאסוף מודיעין על תוכנית הנשק, שלגביה אסור לארה"ב להסכים לשלוש הדרישות האיראניות: לא לפתוח את ה־PMD, לא להשתמש בנתוני הארכיון ולא לענות על ממצאי סבא"א.
כדי שישראל תישאר רלוונטית, עליה לחזק את האופציה הצבאית (לא MOP ולא מפציצים אסטרטגיים, יש דרכים טובות יותר), כפי שהכריז לאחרונה הרמטכ"ל - לבדה, ורצוי אך לא צפוי - עם ארה"ב. על רה"מ להבהיר כי ישראל תפעל לבדה אם לא תהיה ברירה. כל אינדיקציה פומבית לכך שירושלים תפעל רק בהסכמה אמריקנית מסבכת את וושינגטון, תקשה על ביידן להכחיש מעורבות וסביר שתסבך או תחסום פעולה ישראלית.
לישראל אסור בשום אופן להיכנס כעת לשיחות "פיצוי" עם הממשל ולהימנע מכל שיח על הגדרת הסכם "ארוך, חזק ורחב יותר", לפני שאיראן תסכים רשמית להיכנס למשא ומתן. כישלון יוביל את ישראל לאכול את הדגים הרקובים ולהיזרק מהעיר.
כל סימן שירושלים מוכנה להתפשר על עקרונותיה עלול לשנות את המדיניות ואת הנוף הפוליטי בוושינגטון, בייחוד לקראת בחירות האמצע ב־2022 והבחירות ב־2024. הפקידים והאינטרסנטים, המדליפים לכתבים בישראל ובארה"ב על הרצון הישראלי בפיצוי ועל הדרישות שישראל רוצה וצריכה להציב, רוצים ללחוץ על רה"מ, אבל יפגעו בישראל וביחסיה עם ארה"ב.
ממשלת ישראל חייבת להישאר מאוחדת, ולהסביר לביידן מדוע יועציו טועים. הוספת נושאים אזוריים, טילים קונבנציונליים או אפילו טיפול ב־QME לשיחות הנוכחיות יהיה טעות. לאחר שבעיית הגרעין תיפתר, ארה"ב וישראל יוכלו להתמודד יחד עם שאר הנושאים.
תא"ל (מיל') פרופ' יעקב נגל הוא עמית בכיר בקרן להגנה על הדמוקרטיות (FDD) ופרופסור אורח בפקולטה לאווירונאוטיקה וחלל בטכניון. שימש יועץ לביטחון לאומי וראש המטה לביטחון לאומי בפועל. מארק דובוביץ הוא ה־CEO של ה־FDD, מומחה לתוכנית הגרעין ולסנקציות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו