המלחמה על התודעה: הגרסה הפלשתינית תנצח בכל מקרה

שירין אבו עאקלה, עיתונאית תחנת אל-ג'זירה הקטארית, היתה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון - אך זה, כשלעצמו, לא מסיר את האחריות ממי שגרם להריגתה.

טבע עבודתם של עיתונאים הוא להיות בזירות של אירועים שונים, גם של חילופי אש ועימותים, וכמי שהיה לא מעט בזירות כאלה אני יכול להעיד על הקושי ועל הסכנה הנשקפת לעיתונאי שעושה את עבודתו באופן מקצועי. לא פעם נפגשתי עם שירין ועם קולגות אחרים מכל העולם בנסיבות דומות, ולמזלנו יצאנו משם בשלום. הפעם מזלה של שירין לא האיר לה.

מותה של שירין הוא ללא ספק אירוע טרגי קשה לקהילת העיתונות הערבית והבינלאומית, שמסקרת את הסכסוך עם הפלשתינים, ועל האחראים לכך - יהיו אשר יהיו - לשלם את המחיר. אך במלחמת הגרסאות הסותרות במקרים כאלה, יהיה קשה לקבוע מי אשם בהריגתה ומי בדיוק לחץ על ההדק והוציא את הקליע ששם קץ לחייה של העיתונאית.

עם ההודעה על מותה של שירין, החלה המלחמה על התודעה. הנרטיב הפלשתיני מנצח כרגיל ומוצא אוזן קשבת, הבנה וגם הזדהות בעולם הערבי ובחלקים גדולים במערב.

איני קובע כאן שישראל אשמה במותה, עוד בטרם התבררו כל הנסיבות ונעשו כל הצעדים הדרושים להגיע לאמת. אך מתוך ניסיוני במקרים כאלה אני יכול לקבוע כי הגרסה הפלשתינית, גם אם יתברר בעתיד שהיא שקרית, תנצח את גרסת ישראל - ראו מקרה הילד מוחמד א-דורה בשנת 2000 בעזה, אשר נהרג בנסיבות דומות מאוד לאלו שבהן קיפחה שירין את חייה.

ישראל נתפסת כצד החזק. הצבא שלה מסודר ומאורגן, עם ערכים ועם מערכת בקרה וביקורת, בעוד הפלשתינים נתפסים כצד החלש והמסכן שנכבש בידי ישראל, וכך העולם נוטה לשכוח את הטעויות שלהם ומעניק להם גיבוי - גם כשחמושים משתוללים ברחובות ויורים ללא הבחנה, ולעיתים משתמשים בעיתונאים כמגן, ביודעם כי הצבא לא יכוון לעבר עיתונאים.

מותה של עיתונאית אל-ג'זירה מעלה שוב את השיח על טוהר הנשק והצבא המוסרי גם בתוך החברה הישראלית, ויהיו כאלה שינצלו את האירוע כדי להדגיש את דעתם בעד או נגד הפתרון עם הפלשתינים. שוב צה"ל יהיה בעין הסערה, ושוב יוצפו השאלות והתהיות סביב טוהר הנשק ומוסריותו של צבא שפועל באזורי כיבוש.

לדעתי, לא משנה כמה תתאמץ ישראל להסביר את גרסתה בעולם - עדיין תמונה קשה אחת או הרוג בצד הפלשתיני יעמידו במבוכה את מדינת ישראל כולה ואת כל מערכת ההסברה שלה.

הכותב הוא עיתונאי ופרשן באתר "אילאף"