כך המערב הפסיד את רוסיה

מי זוכר עוד שבאחד משלבי התפרקותה הראשוניים של ברית המועצות, בנאום שנשא ב־11 בספטמבר 1990 - יום שיקבל 11 שנה לאחר מכן משמעות טרגית סמלית ביותר - הבטיח נשיא ארה"ב דאז ג'ורג' בוש "סדר עולמי חדש", עם סיומה הנראה לעין, באותם ימים, של המלחמה הקרה? 30 שנה חלפו מאז הושלם תהליך פירורה של האימפריה הקומוניסטית ונוצר חזיון השווא של ניצחון המערב הקפיטליסטי והדמוקרטי בהנהגת ארה"ב - והנה אנו ניצבים היום בפני שברו של חלום: העולם שקוע באי־סדר מוחלט, הרעיון הדמוקרטי מעורער ומאוים, והקפיטליזם מאותגר על ידי תנועות מחאה חברתיות ופוליטיות, שמתסיסות את השטח ועובדות על מהפכה אנטי־קפיטליסטית חובקת עולם. "אבירי איכות הסביבה" הם חלק מתופעה זו. 30 שנה לאחר התפרקותה של בריה"מ, נראה שדווקא המערב הוא שהפסיד בסופו של דבר למזרח, ונכשל בהבטחתו להנהיג את העולם בדרכו.

מספיק להסתכל על המצב היום בשלוש המדינות שפירקו סופית את בריה"מ בתחילת דצמבר 1991: אוקראינה, בלארוס ורוסיה. אוקראינה, שוויתרה על ארסנל הנשק הגרעיני שלה בתמורה להבטחת המערב ורוסיה שלא יאונה לה כל רע, הפכה מדינה כושלת, בהתמוטטות מוחלטת, שרוסיה כבשה חלקים ממנה ומאיימת לפלוש בכל רגע לתחומה מחדש. מדינה על בלימה. בלארוס היא דיקטטורה חשוכה, שאך זה ניסתה להציף את אירופה ב"פליטים" מזרח־תיכוניים, כדי לסחוט מהאירופאים אי־התערבות בענייניה הפנימיים והסרת סנקציות. לולא עמידתה האיתנה של פולין בפני המניפולציה הבלארוסית, אירופה היתה ניצבת היום בפני משבר פליטים חדש ונאלצת להיכנע. מי שחשוד בבימוי המצב הזה בגבול בלארוס הוא שליטה הבלתי מעורער של רוסיה, ולדימיר פוטין, שאינו חדל לבחוש בענייניהן של המדינות השכנות - חלקי בריה"מ לשעבר, ולנסות להוריד את האיחוד האירופי על ברכיו, בכל אמצעי אפשרי. כבר שנים שהמלחמה הקרה התעוררה מחדש לחיים ברחבי העולם, והיא חמה מאוד בגזרה הזו.

האם הנצחתה של רוסיה כאויב המערב היתה בלתי נמנעת? לא. אפשר היה למנוע זאת, לו התנהג המערב בהגינות כלפי רוסיה בשעתה הקשה, בעת שהפכה מאימפריה עולמית למדינה מתמוטטת על סף אנרכיה. המערב יכול היה להושיט יד למוסקבה ולהציע לה שותפות בין שווים, בבניית דמוקרטיה, כלכלה וחברה. אך המערב בחר לרמוס את רוסיה, לכפות עליה את האינטרסים והערכים שלו ולדחוק אותה לעמדת התגוננות. היחס המשפיל הזה הוא העומד בבסיסו של העימות המחודש כיום. נקודת תפנית בקשר עם רוסיה יכולה היתה לשמש לטובת ההתמודדות המשותפת מול האסלאם הקיצוני. לפני 20 שנה התמודדו המערב ורוסיה עם אותם איומים מצידם של האסלאמיסטים. אך המערב, ביהירותו, סבר שאין מקום לשיתוף פעולה עם מדינה שלא מכבדת את ערכיו. בינתיים, הצליח פוטין בשיטותיו הקיצוניות והיעילות לצמצם עבור ארצו את ממדי הבעיה, בעוד המערב, וארה"ב בראשו, נראה כמתקפל בפניה.

רוסיה מואשמת ללא הרף בהתערבות בענייניהן הפנימיים של הדמוקרטיות המערביות, בערעור היציבות הביטחונית באזורי עימות, בריגול ובהתססה. מספיק להפוך את המראה לכיוונו של המערב, כדי לראות את התמונה בעיניים רוסיות. בעוד פוטין הצליח בשני העשורים האחרונים לייצב את ארצו, לבסס מחדש במידה מסוימת את כלכלתה ולהחזיר אותה לעמדת השפעה בזירה הבינלאומית - המערב, וארה"ב בראשו, סובל מסימפטומים של התמוטטות.

יתרה מכך: מצבה הנוכחי של המפלגה הדמוקרטית בארה"ב על זרמיה "הפרוגרסיביים", מברני סנדרס ועד לאלכסנדריה אוקסיו־קורטז, מעלה תהייה רצינית: האם בריה"מ הפסידה במלחמה הקרה, או שמא ניצחה בה?