"ישראל היום" הוא גוף תקשורת שנוסד מתוך האמונה שהציבור הישראלי ראוי לעיתונות טובה יותר, מאוזנת יותר ומדויקת יותר. עיתונות שמדברת ולא צועקת. עיתונות אמינה, אובייקטיבית ועניינית. עיתונות אחרת וללא תשלום. המהדורה המודפסת הראשונה פורסמה ב-30 ביולי 2007, וב-2010 הפך "ישראל היום" לעיתון הישראלי בעל שיעור החשיפה הגבוה ביותר בימי חול. מו"ל העיתון היא ד"ר מרים אדלסון. העורך הראשי הוא עמר לחמנוביץ, והעורך המייסד הוא עמוס רגב. אתרי האינטרנט של "ישראל היום" בעברית ובאנגלית, כמו כן היישומונים (אפליקציות) לאנדרואיד ול-iOS, מציגים חדשות מסביב לשעון, תוכן בלעדי, מבזקים ועדכונים, ניתוחים ופרשנויות, וידיאו, פודקאסטים ושידורים חיים. פלטפורמות הדיגיטל של "ישראל היום" כוללות ערוצי חדשות ודעות, תרבות ובידור, לייף סטייל, טכנולוגיה, ספורט, כלכלה וצרכנות, בריאות, חיילים, אוכל, יהדות, תיירות ורכב. ב-2021 עלו לאוויר האתר החדש והיישומון החדש של "ישראל היום" בעברית, במטרה לספק לגולשים חוויה מהירה, עדכנית, בטוחה ונוחה. תכני המהדורה המודפסת של העיתון זמינים גם באתר, במהדורה יומית מקוונת, ואפשר לקבל אותם גם בניוזלטר. מועדון ההטבות הייחודי "הקליקה של ישראל היום" מציע לגולשי האתר הנחות ומבצעים על מוצרים ושירותים. ישראל היום פתוח להערות, לביקורת ולהצעות לשיפור מקהל הקוראים. פנו אלינו במייל hayom@israelhayom.co.il.

X
דעה

קול מתון? איימן עודה תמיד היה קיצוני, אך היו מי שבחרו לעצום עיניים

בתקשורת הישראלית ניסו למכור לנו את עודה כקול מתון בקרב ערביי ישראל, שאפשר לבנות איתו עתיד משותף • הקיצוניות של יו"ר המשותפת לא פרצה לפתע פתאום, היא תמיד הייתה שם - אך היו מי שבמכוון התעלמו ממנה

,עודכן
0השמעה
"לא שוקל מילים": ח"כ איימן עודה, צילום: אורן בן חקון

בוקר אחד התעוררו אזרחי ישראל וגילו שהח"כ החביבאיימן עודהכבר לא כל כך חביב. האיש שהוצג כמנהיג מתון, ככזה שיש על מה לדבר איתו, חשף את פרצופו האמיתי בסרטון שבו קרא לערבים המשרתים במשטרת ישראל להניח את נשקם. כל זה כמובן בעיתוי נוראי, ימים ספורים לאחר נפילתו בקרב של גיבור ישראל רס"מ אמיר חורי ז"ל בפיגוע בבני ברק.

בתקשורת הישראלית היו מי שניסו למכור לנו כי עודה הוא קול מתון בקרב ערביי ישראל. כזה שיש על מה לדבר עמו ושאפשר אולי לבנות איתו עתיד משותף בארץ הזו. הם כמובן התעלמו מהעובדה שהאיש אף פעם לא באמת היה מתון.

הנה כמה דוגמאות ל"מתינותו" של האיש. בשנת 2013, בהיותו מזכ"ל תנועת חד"ש, פרסם עודה מאמר שכולו הלל ושבח למנהיג חיזבאללה חסן נסראללה, ש"הציג מודל התנגדות ייחודי", וכתב כי הוא "ראש התנועה נגד הכיבוש הישראלי ומי שניצח אותו בשנת 2000 והוכיח את עצמו במקצועיות ובהקרבה בשנת 2006". הוא גם ביקר את ראשי הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית (לא אנשים מתונים כידוע) על שהם משמיטים את התואר "שייח'" כשהם מדברים על נסראללה.

בשנת 2015 השתתף עודה בכנס בארה"ב שם שיבח את תנועת החרם על ישראל: "מצדיע לאנשים שעובדים בתנועת ה-BDS. זה שם את ישראל באור הזרקורים של דעת הקהל העולמית".

בכמה ראיונות במהלך השנים, גם ברדיו וגם בטלוויזיה, כשניסו המראיינים להוציא ממנו איזה גינוי או התנגדות לפעולות טרור נגד חיילי צה"ל הוא התחמק ונמנע מלהשיב לשאלה. "אני לא אבחר מה לגיטימי ומה לא לגיטימי", השיב לשאלת המראיין אם מטען חבלה פלשתיני שמתפוצץ על חייל ישראלי בחברון או בגבול עזה הוא לגיטימי בעיניו.

על כל הדברים הללו אפשר להוסיף את ביקוריו אצל המחבלים בבתי הכלא, חלקם כאלה שנשפטו למאסרי עולם ממושכים על רצח ישראלים.

אבל אולי האירוע שמסמל יותר מכולם את הקיצוניות של עודה קרה אי אז בשנת 2016, כאשר הוא, יחד עם חבריו לרשימה המשותפת, בחר להחרים את הלווייתו של נשיא המדינה המנוח שמעון פרס. כידוע, פרס לא ממש היה מזוהה עם מחנה הימין במדינה. להפך כמובן. פרס היה מנהיג מחנה השמאל במשך שנים, פרס היה זה שהיה אחראי להסכמי אוסלו לא פחות מרבין. אבל מבחינת עודה זה לא משנה. ברגע האמת הוא בחר לא להגיע להלוויה.

עכשיו כולם פתאום מופתעים. איך יכול להיות שאיימן שלנו מסית ככה נגד השוטרים הערבים? אותו איימן שלא מזמן התחבק עם כתב בכיר בחלקו האחורי של אולפן חדשות מרכזי בישראל, מאחורי גבם של המגישים. או שבעצם אין סיבה אמיתית להיות מופתעים. לאורך כל הדרך עודה היה קיצוני. זה לא באמת קרה פתאום. הוא אפילו לא ניסה להסתיר את קיצוניותו. רק שהיו כמה כאלה שהתעקשו לעצום את העיניים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאילהכיר