ההישגים מתחילים להישחק - והעצבים עולים: התמונות והסרטונים של ראש הממשלה נפתלי בנט קם ממקומו כדי לרדוף אחרי קודמו בתפקיד ייצרבו לנצח כאחד מרגעי השפל של חייו הציבוריים. כך גם הגסות ("עופי לי מהעיניים") שבה נפנף את מי שהייתה אשת סודו במשך שנים, ח"כ אורית סטרוק.
אובדן העשתונות של בנט במליאת הכנסת, שיקף לעיני כל את התסכול המצטבר אצלו כבר כמה חודשים. כך לפחות אפשר להעריך על סמך ההתפתחויות והדברים שאמר במסגרות שונות.
ארבעת החודשים הראשונים לכהונתו של בנט היו די מוצלחים. הוא גבר על הדלתא, צלח יפה את הפגישה עם נשיא ארה"ב ג'ו ביידן, פוטין והזירה המדינית בכלל. הממשלה המסובכת שבראשה נעמד תפקדה – לא דבר מובן מאליו – והעבירה את תקציב המדינה. הוא ולפיד לא הפסיקו עם הפרגונים ההדדיים. ירח הדבש היה מושלם.
אך אז החלו הקלקולים. קבינט הקורונה הפסיק לציית לו. אשתו נסעה לחו"ל בניגוד לדעתו. סכסוכים בתוך לשכתו דלפו החוצה והוא נאלץ לבלוע עוד ועוד צפרדעי שמאל – חוק החשמל הוא רק דוגמא אחת.
במקביל, הלך והתבהר ששותפיו לממשלה לא ממש סופרים אותו. כשבנט דיבר בתוך החדר על אפשרות לסגר, ליברמן אמר בפומבי "לא יקום ולא יהיה", והמילה שלו קבעה.
שרת החינוך שאשא ביטון גם שיקרה לו לכאורה וגם הכשילה את מבצע החיסונים שתכנן בבתי הספר. שותפו הראשי, יאיר לפיד, קצת שכח אותו בסרטון חצי השנה להקמת הממשלה. מי שצופה בסיכום המצולם, יכול בקלות להתרשם שלפיד הוא זה שמכהן בתפקיד ובנט הוא רק ניצב בהפקה.
ישנו כמובן המבוגר האחראי בלי מירכאות של הממשלה, שר הביטחון בני גנץ. יו"ר כחול לבן, מנהל מדיניות עצמאית בתחומי החוץ והביטחון, שבאופן מסורתי היו נתונים לשליטת ראשי הממשלה. גנץ נוסע בכל בעולם ופוגש ראשי מדינות, אף שהוא רק שר ביטחון. לבנט אין שום שליטה עליו.
גם ההישגים שהיו מתחילים להישחק. ביידן לא דיבר אתו מאז אוגוסט. הביקור ההיסטורי באמירויות לא ממש תפס, ולמדינות אחרות אי אפשר לנסוע בגלל הקורונה. אז בא האומיקרון ותפס הכל. האיש שכתב ספר "איך לנצח מגפה" הודה בשיחות סגורות שבעצם הוא לא יודע כיצד לעשות זאת.
לכל זה מצטרפת החולשה הפוליטית. אחרי חצי שנה בתפקיד הוא עדיין נאבק על זכות קיומו הפוליטית, מתכתש עם המחנה הפוליטי שממנו צמח, אותו מחנה שממנו בא ואליו כבר לא יוכל לחזור. אפשר להיות בטוחים שלא במקום הזה תכנן להיות אחרי חצי שנה.
למבוי הסתום הזה, הפוליטי והתפקודי, מצטרפת החולשה המובנית של תפקיד ראש הממשלה בישראל. הציבור בדרך כלל לא מודע לכך, אך ראש ממשלה – כל ראש ממשלה - הוא למעשה אחד השרים החלשים.
לכל השרים החוק מקנה סמכויות ביצוע. סמכותו של ראש הממשלה, לעומת זאת, נקנית מכוח היותו "ראשון בין שווים", ומכוחו עוצמתו הפוליטית. רק המוסד, השב"כ ועוד מספר זרועות קטנות כפופים לו ישירות. כל שאר משרדי הממשלה, בניגוד משווע לנעשה בארה"ב למשל, נתונים למרות השרים. לבנט, אין שום סמכות לתת הנחיות למנכ"לי המשרדים.
ראשי הממשלה הקודמים התגברו על המשוכה הזו באמצעות כוחם הפוליטי - הם עמדו בראש המפלגה המרכזית של הקואליציה ולכן שרי מפלגתם, שהיו הרוב בממשלה, חששו להמרות את פיהם.
בבנט תלויים שני שרים בלבד, איילת שקד ומתן כהנא ממפלגתו ימינה. כל שאר ה-34 תלויים בלפיד, ליברמן, סער, גנץ, מיכאלי והורוביץ. אז הם אמנם נזהרים בכבודו של בנט, אבל כאשר מגיעים הדברים לתכלס - אין להם שום סיבה לספור אותו.
התבשיל המקדיח הזה, אפשר לפחות להניח, הביא לאובדן השליטה העצמית של בנט הבוקר. צריך לקוות בשבילו ובשבילנו שמנקודת השפל הזו הוא רק יתרומם. אחרי הכל, הוא ראש הממשלה. כדאי שיתנהג בהתאם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו