אנחנו עם שמחפש הנהגה

לשום ישראלי לא יכולה להיות טענה כלפי נשיא ארה"ב. המסע לישראל, ההתייצבות, הסיוע והמילים עצמן ממחישים שבאמת אכפת לו מאיתנו. אך נא לא להתבלבל - הוא עושה את מה שטוב לארה"ב, וכמובן למסע הבחירות שלו. לא כך הדבר בנוגע להנהגה הישראלית, שדומה כי הטילה את עצמה לזרועות השלטון האמריקני, בתחינה לחיבוק דוב, שלא לומר סירוס דוב. זו הנהגה שמפגינה הססנות ומורך, בניגוד לעם המאוחד, החזק, הנחוש לשנות את המצב מהיסוד.

מה שהתרחש השבוע בציר וושינגטון־תל אביב הוא אכן חסר תקדים, אבל לא רק לחיוב. כי בניגוד לכל מנהיגי ישראל בעבר, דומה שנתניהו וחבריו להנהגה המצומצמת עשו הכל כדי שהאמריקנים יקשרו לנו את הידיים. בין היתר ימנעו מהממשלה להורות לצה"ל לבצע את מה שההיגיון ואינסטינקט השרידות מחייבים.

הקצף העיקרי יצא על החיוב בסיוע ההומניטרי לעזה, אם כי זה לא בהכרח המרכיב המסוכן ביותר בהתמסרות הצמרת הישראלית לאזיקים האמריקניים. אבל באמת מקומם ששוב אנחנו ששים להיכנע למוסר העולמי הכפול כלפינו. אם כבר עורכים השוואות עם גרמניה הנאצית, מעניין אילו מסדרונות הומניטריים סיפקו האמריקנים והבריטים לאוכלוסייה האזרחית שתחת השלטון הנאצי, עד לניצחון המוחלט. איפה היו משאיות הסיוע לתושבי המבורג וברלין שהופצצו ללא הבחנה, לאנשי דרזדן שהובערה והוחרבה מהאוויר כנקמה, חודשיים לפני תום המלחמה.

רק שהכניעה לתכתיב הסיוע לאויב מכתיבה את החלק החמור עוד יותר, והוא קשירת הידיים בדרך ניהול המלחמה. כך חזרנו לסצנת ה"בלתי מעורבים" - שבנו לשחק על פי האינטרסים של האויב. בכלל, איך אפשר שלא למחות כנגד הקלישאות המדממות על רוב הפלשתינים ששוחרים שלום, איך מסכימים להעברת 100 מיליון דולר לעזה ולרמאללה התוקפניות.

והכי חמור מצד ההנהגה הישראלית הוא ההתעלמות מהניסיון האמריקני להכתיב את היום שלאחר מכן, ברוח ההרסנית שהכניסה אותנו למלכודת. כיצד ניתן לקבל ללא ציוץ את ההטפה למדינה פלשתינית, לקבלת אבו מאזן כפרטנר לשלום, אף שגם בימים אלו ראש הרשות מתייצב נגדנו, מסית ומחנך בדיוק ברוח של המפלצות מעזה.

גם כאן העובדה שהנשיא הדמוקרטי של ארה"ב, שבהחלט אוהד אותנו, טועה טעות מרה בנוגע לפלשתינים מצערת אבל לא מרעישה. חילוקי דעות היו מאז ומעולם בינינו לבין וושינגטון. בין היתר, זכורה ההתנגדות האמריקנית להכרזה על הקמת המדינה, הסחיטה באספקת כלי הנשק במלחמת יום כיפור, ההתנגדות להמשך מלחמת לבנון הראשונה: האמריקנים ביקרו ולחצו, מנהיגי ישראל נאבקו ושמרו על עצמאותנו, כמיטב יכולתם.

מחוץ למלכודת

לא כך מי שמזמין את נשיא ארה"ב לביקור באמצע המלחמה, במקום להורות לכוחות להיכנס ולרסק את חמאס. לא כך מי שיודע שהביקור יעצור את המתקפה ויגרור כפיתת ידיים ישראליות. מנהיג שכזה מוותר, לראשונה בתולדות המדינה, על מרכיב יסודי בעצמאות שלנו. והכי מדאיג - עולה הרושם שהוא פשוט מנסה להתכרבל בחיק האמריקני, מפחד להוביל את המערכה כפי שחייבים. ממשיך לדדות בקו של 30 השנים האחרונות, זה שהביא אותנו למצוקה קיומית עכשיו. וגם אם בגלל מדיניות חסרת אחריות, שלא לומר פושעת, קיצצו את הצבא ורוקנו את הימ"חים ולכן נדרש סיוע אמריקני אדיר - עדיין אין לכל זה הצדקה.

העוצמה האדירה של העם, שבוקעת כמעט מכל ההשקפות והמגזרים, מלמדת עד כמה אנחנו מסוגלים לשנות את המציאות ולחזור לפרוח. רק שהעם הזה זקוק כיום להנהגה נחושה שתוביל אותו החוצה מהמלכודת. זו שאליה הכניסו אותנו מנהיגים שחששו להוביל באומץ, בסביבה המופרעת שלנו. והעם הזה צריך לדחוף עכשיו את חברי הקבינט המצומצם לכיוון הנכון, כי דומה שמהם לבדם לא תבוא הישועה.

קשה היה שלא להבחין, בנאומים ובשיחות של הנשיא ביידן, לאן הוא מושך לגבי היום שאחרי. היה ברור שגם אם נרסק את חמאס, וושינגטון תלחץ עלינו להשליט את תלמידי ערפאת בעזה ולתת להם מדינה ביו"ש. וזהו בדיוק המתכון להתאבדות, כפי שרבים שהאמינו בחזונות השלום וההתנתקות של 30 השנים האחרונות מבינים עכשיו.

שאלת היום שאחרי מחוברת למהלכים הצבאיים. כי מי שרוצה להבטיח חזרה לבארי ולכפר עזה חייב להפנים שאם לא נשלוט צבאית בעזה הקטסטרופה תשוב. שהרי שום אדם שפוי לא יכול להתעלם מההבדל בין עזה ליו"ש ב־18 השנים מאז "ההתנתקות". רק המשך השליטה הביטחונית המוחלטת בהרים מנעה תהליך עזתי ביו"ש, סיכלה בניית יכולות התקפיות, סחיטה והתנפלות נאצית על יישובים כדי להשמיד אותנו. לכן, כל סמכות שתינתן בעזה לגורם פלשתיני כלשהו, ללא שליטה ביטחונית שלנו, תוביל לאותה דינמיקה אובדנית. ולגבי כוחות בינלאומיים, נו באמת, ראו מה קורה בלבנון.

בהקשר הזה כדאי להיזכר בתפיסת האצבעות שנהגתה אחרי ששת הימים לגבי השליטה ברצועה. אז שורטטו שלוש רצועות של יישובים - בצפון, בדרום ובמרכז חבל עזה - כדי להבטיח שליטה ביטחונית שלנו. עכשיו, גם אם לא יוחזרו היישובים, אצבעות ביטחוניות של פלדה בעזה הן המתכון היחיד לחזרת כפר עזה ובארי, להמשך קיום המדינה. כל רעיון אחר שייך להזיות האובדניות שהביאו אותנו עד הלום.

מי ינהיג מחר

אין ספק שההנהגה הנוכחית, משני צידי הקבינט המצומצם, לא מסוגלת להתמודד עם המצב הקיומי שהיא עצמה הכניסה אותנו לתוכו. צריך לקוות שהאויב והעיניים שנפקחו לציבור ידחפו את מקבלי ההחלטות לתת לצה"ל לבצע את ההכרחי. הכל כדי שנגיע ליום שאחרי המלחמה הזו במצב סביר, גם אם לא אופטימלי.

וביום שאחרי המלחמה תידרש ישראל להעמיד דרך והנהגה חדשות, כדי לא לחזור על ליקוי המאורות שגרר אותנו כמעט למצולות. הפרדוקס הוא שהדרך האידיאולוגית של מה שמכונה ימין הוכחה כנכונה, שלא לומר הכרחית כדי לשרוד. אבל הקריסה וההתקפה התרחשו במשמרת של מי שטענו שהם תמצית הימין. הכל כיוון שהליכוד ונתניהו נושאים את שם הימין לשווא זה שנים רבות, ומממשים את דרכו הרעיונית השגויה של השמאל. למעשה התחולל אצלנו נשף מסיכות פוליטי, שבמהלכו מנהיגים אזרחיים וצבאיים חשבו ועשו בדיוק אותו הדבר. הם כינו את עצמם ימין, שמאל, אמצע, אך יחד לקו באותו חוסר מנהיגות ואומץ, כשלו בהונאה עצמית.

ביום שאחרי הירייה האחרונה בעזה המפה הפוליטית חייבת להשתנות. נתניהו יפרוש, ביוזמתו או שלא, ובכל תסריט שהוא ייווצר ואקום מפלגתי ומנהיגותי דרמטי, דווקא בצד האידיאולוגי שצדק - דווקא בימין הניצי והשפוי. איך ממלאים את הוואקום הזה? על כך צריך לחשוב כבר עכשיו. מפלגות חדשות, מנהיגים אחרים, איחוד וחיזוק עם גורמים קיימים. מדינת ישראל תזדקק למנהיגות חדשה, מנהיגות אמיצה וריאליסטית לשינוי