האחריות הלאומית מחייבת: פשרה תהיה ניצחון כפול

אחת הטעויות הקשות שעשה יצחק רבין בשנתו האחרונה - וגם מעגל אוהדיו מודה בכך כיום - היתה לדרוס את מתנגדי דרכו ולזלזל בהם.

רבין, כמובן, בשום אופן לא היה אשם או אחראי לרצח שלו. אבל במקום להרגיע את חששות יריביו מהסכם אוסלו, רבין הודיע שהוא "ראש ממשלה של 98 אחוז מהעם", כלומר לא של המתנחלים. "פרופלורים", היה הכינוי שהדביק למתיישבי הגולן. האמירות האלה שפכו דלק על המדורה שבערה אז ברחובות. אך הלך הרוח הפוליטי והאישי מנע מראש הממשלה המנוח ללחוץ על הבלמים. הוא חשב - כפי שקורה כמעט לכל אדם שמצוי בעימות - שכל סוג של פשרה, התמתנות או האטה יתפרשו על ידי מתנגדיו כחולשה. הסוף המר ידוע, וכעת הסוף הזה מצפה אולי למדינת ישראל בשנתה ה־75, אלא אם כן הממשלה הנוכחית תנקוט לאלתר צעדי בלימה דחופים.

הפעם זה כנראה לא ייגמר ברצח. אבל הזעזועים לכלכלה, לצבא, ללכידות החברתית ולתפקוד המוסדות הממלכתיים כבר עתה גדולים דיים כדי שיגרמו לנתניהו, ללוין, לסמוטריץ' וליו"ר ועדת החוקה שמחה רוטמן לחשב מסלול מחדש.

הזקנה אינה אנרכיסטית

לפעמים בחיים, בוודאי הפוליטיים, לא מספיק להיות צודק, אלא חובה להיות חכם. ואילו המשבר שמדינת ישראל צועדת אליו בעיניים פקוחות איננו חכם, לכל הדעות. חשוב להדגיש שהצדק איננו בצידם של מתנגדי הרפורמה. להפך. שום סכנה לא נשקפת לדמוקרטיה הישראלית, והדיבורים על "דיקטטורה" או אובדן העצמאות המשפטית הם הבל ורעות רוח. יתרה מכך, הרפורמה חיונית - יש על כך קונצנזוס לאומי.

אבל האופן שבו הממשלה מובילה את המהלכים, בעיקר מבחינת ההסברה והנראות של התהליך, נכשל. זו עובדה. אכן, תקשורת השמאל מגויסת. אכן, פרופגנדה ופופוליזם שולטים בשיח. אכן, הציבור הרחב קנה את השקרים שמכרו לו מתנגדי הרפורמה.

אבל זו בדיוק הבעיה. הציבור הרחב. מי שצרו על המספרה של שרה נתניהו אינם מפגיני בלפור וקריים מיניסטר, אלא ההורים של ילדי כיתה ד' בבית ספר עירוני כלשהו בתל אביב. מי שמוכרים שקלים כדי לקנות דולרים אינם האנרכיסטים, אלא הזקנה בבית האבות. מי שמתלבטים אם לא לפרוש מהמילואים אינם "מתנגדי אכיבוש", אלא ציונים טובים, חלקם שמאלנים, שנתנו את מיטב שנותיהם למדינה.

אכן, הלעיטו אותם בשקרים. אבל בנקודה שבה אנו נמצאים השקר מפושט ברמה שנזקיו עלולים להיות בלתי הפיכים. לוין ורוטמן הסבירו ותיווכו את המהלכים כפי יכולתם. אי אפשר לומר שהצליחו: כוונתם רצויה, הסברתם כשלה.

זו אזעקת אמת

רבים בקואליציה יודעים זאת. אך ממש כמו רבין בשעתו, הם חוששים שכל ויתור, מחווה או פשרה יתפרשו כחולשה, ובפוליטיקה "חולשה" אסורה מכל וכל. ובכן, במקום שבו אנו נמצאים פשרה היא ניצחון כפול: פעם אחת משום שהיא תכלול ריסון של בית המשפט - יעד שרבים משתוקקים לו כבר עשורים, ופעם שנייה מפני שהיא תציל את האומה הזו מקריסת מערכות.

נכון, הרשתות יצווחו והפעילים יכעסו במשך כמה ימים. יעבור להם. האחריות הלאומית מחייבת את האוחזים בהגה השלטון לשמור על הבית הלאומי.

זו לא הגזמה ולא פחדי שווא, אלא אזעקת אמת. מקבלי ההחלטות יודעים כי כותב שורות אלה מאמין גדול כמוהם בבלימת האקטיביזם המשפטי. כתב צעיר הייתי כשאמרתי לאהרן ברק, לפני שני עשורים, כי דרכו לא מקובלת על רוב הציבור וסופה אובדן לגיטימציה של בית המשפט העליון. כעת אני הקטן אומר לראש הממשלה, לשר המשפטים ולכל עמיתיהם: הגיע זמן פשרה.