בימים הקרובים, אם לא יחול שינוי ואם לא תירשם כניעה ללחצים התקשורתיים ולאיומי מיטוט המדינה מבית ומחוץ - תצא לדרך רכבת ההצבעות לקראת העברת הרפורמה המשפטית של השר יריב לוין.
כמה תחנות רגישות ממתינות לקטר הרפורמה, אך אין רגישה וחשובה מההצבעה הנוגעת לשינוי הרכב הוועדה למינוי שופטים. כל הנחלים המשפטיים זורמים אל הוועדה, שהיתה מוקד הכוח בשליטת השופטים במשך שנים רבות. והים, הים אינו מלא אף פעם. הוא דורש עוד כוח, עוד משאבים, עוד סמכות, עוד מעמד.
מועצת המשכפלים
זו לא הרפורמה, טמבל, זו מעולם לא היתה הרפורמה. יושבי גבעת רם מתנגדים, כדרכם, לכל בדל שינוי שישיב את האיזון ביחסים שבין רשויות השלטון בישראל. אך אין מעוז מבוצר ויקר יותר מהוועדה למינוי שופטים. היא תעודת הביטוח להמשך שליטתם, המקור ליכולתם להמשיך להתנהל בלי פיקוח וביקורת, והיא המפתח לכוח שניכסו לעצמם שופטי העליון והמעטפת הסובבת אותם.
המובן מאליו הוא, כמובן - הכוח להחליט מי ייכנס בשערי בית המשפט ויעטה את גלימת השופט העליון. דברי ימי הוועדה מלאים באירועי "חבר מביא חבר", ושמירת מקומות לאנשים "משלנו". כולל, לעיתים, בני משפחה - וכולנו זוכרים את הביקורת שנמתחה על מינויה של אלישבע ברק, רעייתו של הנשיא אהרן ברק.
דוגמה נוספת היא מינוי השופטת אילה פרוקצ'יה, שבימים אלו נואמת ולוקחת חלק פעיל במחאה נגד הרפורמה. לפי העיתונאית נעמי לויצקי, שכתבה ספר על שופטי העליון, כששמה של פרוקצ'יה עלה על שולחן דיוני הוועדה, הוא נתקל בהתנגדות של מישאל חשין. הסיבה - לכאורה, פרוקצ'יה הרשיעה כשופטת את בן משפחתו של חשין. פרוקצ'יה לא הרימה ידיים ורמזה לשופט אהרן ברק כי אם לא תמונה, עשויה הכביסה המלוכלכת להתנפנף לעיני כל - והמינוי עבר.
קיומו של מועדון החברים הסגור בבית המשפט העליון תלוי בוועדה לבחירת שופטים. אנשיו יהיו מוכנים להתפשר על פסקת ההתגברות בצורה מסוימת, לדון בעילת הסבירות, ואפילו לשקול שינוי בתצורת כהונתם של היועצים המשפטיים. אבל בחירת שופטים? ייהרג ובל יעבור. וזה לא רק שימור העוצמה הקיימת - זה מנגנון שעתוק ושכפול שופטים שישמרו על מאזן הכוח גם בעתיד.
ואגב, גם מחאתם של רבים ממשפטני הצמרת בישראל אינה תמימה. אם חלילה יינתן כוח המינוי לפוליטיקאים, מי יעביר למשרדי עורכי הדין הגדולים כינוסי נכסים, בוררויות ותפנוקים נוספים שירפדו את כיסיהם של המקורבים לשררה? מדובר באובדן של מיליונים לרבים מהחותמים על העצומות האפוקליפטיות. אם יקרה האסון, מי ידאג לחברי אקדמיה מקורבים למלכות, לכיבודים, לקתדרות, לאזכורים בפסקי דין? מי ידאג להתמחויות יוקרתיות לילדים, מי יפעיל קשרים כדי לפלס להם דרך ללשכות הנכונות? כולם נאבקים לא רק למען הדמוקרטיה, אלא גם למען מערכת הקשרים המיטיבה והמעתירה.
וזו כמובן לא כל הצרה. במשך שנים ידעה המערכת להגן על מי שפעל בשירותה, ולהעניק שרשרת חסינות למי שבגבעת רם חפצים ביקרו. תוכל לחטוא, להתעמר באזרחים, לחרוג מנהלים, לבוז לחוק ומה לא - הכל בתנאי שתזמר את הפזמונים הנכונים.
בשבועות האחרונים עלה לדוכן העדים במשפט נתניהו, אחת מזירות הקרב החשובות ביותר לבכירי המערכת, תת־ניצב יואב תלם. במסגרת עדותו, הודה שחלק מהפעלת הרוגלות שהושתלו במכשירים סלולריים נעשתה שלא כדין. שליטת שופטי העליון מאפשרת לספק לדמויות כתלם הגנה מיטבית. אם תילקח מהם האפשרות לשכפל את עצמם - קצינים שמעורבים בביצוע פעולות חקירה לא חוקיות או שמשקרים לציבור לאחר מכן, יהיו מחויבים לתת את הדין. פרקליט המדינה לא יוכל לאשר בדיעבד פריצה לטלפונים, בית המשפט לא יאפשר המשך הפרת זכויות חשודים גם כששוטרים עוברים על החוק.
עוד "בעיה" שתיווצר עם השינוי במאזן הכוחות ובשיטת מינוי השופטים, היא שלילת יכולתה של המערכת "לאחוז בגרונות" שונים ומשונים, ולהטיל אימה מרחפת מעל לאישים שעשויים לשתף פעולה עם רעיונות סוררים. זכור במיוחד הוא היועץ המשפטי לשעבר אביחי מנדלבליט, שתיק פלילי מסוים עדיין מרחף פתוח מעל לראשו; ובולטים גם בני גנץ והמפכ"ל לשעבר רוני אלשיך, ומעלליהם בפרשת הממד החמישי.
ההפגנות, המכתבים הקולקטיביים מלאי הפאניקה והקריאות לענישת המדינה ולנקמה פוליטית באזרחים הנבערים, שמעיזים להעלות על הדעת לדרוש שקולם יישמע בנושאים המהותיים - הם כיסוי מילולי ריק לאליטה שבעה ומדושנת, שמביטה בעיניים כלות באפשרות שתורחק מסיר הבשר. מסיכה שנועדה להסתיר פרצוף שתלטן וכוחני, שמסביר פנים ל"טובים" ומזעיף פנים ל"רעים".
הגבינה הכי שמורה במקרר
עד לממשלה הנוכחית, שייטו להם השופטים בשלום הודות לנציגים פוליטיים לא רשמיים מטעמה - מכחלון וציפי לבני ועד גדעון סער - שכולם ברגע האמת היו בניו ובנותיו של אהרן ברק, נשכבו על הגדר והגנו בגופם על זכותם המוקנית של השופטים להמשיך לייצר בוועדה הבוחרת אותם עוד ועוד שיבוטים אידיאולוגיים צייתנים. כעת הגיעו שמחה רוטמן ויריב לוין - ואין מי שיעמוד בדרכם, אין במה לאיים עליהם, אין איך לתפור להם תיקים.
במצב עניינים כזה, אין פלא שכל המלחים נקראים אל התרנים והתותחים. האליטה נלחמת על כוחה לשמר את הסדר הישן, את זרימת המשאבים, את סידור העבודה. המפתח לכוח השולט בכל אלה נמצא בין קירות חדר הוועדה לבחירת שופטים. הם כמובן לא יעשו זאת בעצמם, אך אם לא יהיה מנוס - כדי להגן על המבצר הם ישלחו אחרים למרוד, להילחם, לעבור על החוק ולפתח פנטזיות על עימות מזוין מול אחים. כולם ניצבים בהצגה של העליונים.
הוועדה למינוי שופטים היא לא רק הקצפת. היא הדובדבן עצמו, השער אל הכוח, היא הגבינה הכי שמורה במקרר - והיא עומדת לזוז. תם עידן מועדון החברים הסגור.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו