מהפכות גדולות עושים עם רוב גדול

המוניטין של בני גנץ בענייני קונצנזוס הוא מעט מפוקפק. מי שהתיר את שבועתו "רק לא ביבי", והצטרף לממשלת נתניהו החמישית, הוא האיש שאחראי במידה רבה לטרפוד של הזדמנות היסטורית, חד־פעמית, לספח בהסכמה לאומית רחבה כ־30 אחוז משטחי יהודה ושומרון למדינת ישראל.

גנץ ושר המשפטים מטעמו, אבי ניסנקורן, גם טרפדו אפשרות לבצע כבר ב־2020, בהסכמה רחבה, רפורמות במערכת המשפט (כולל פסקת התגברות), ולמרות כל זאת - לוין ונתניהו צריכים לקפוץ בשתי ידיים על הצעתו הראויה של גנץ מאתמול: הקמת צוות חוצה מפלגות ומחנות פוליטיים שידון ברפורמות המשפטיות, ויאמץ הסכמות בתוך חצי שנה (הצעת גנץ), היא רעיון מצוין.

החלטות שמשנות סדרי עולם, גם אם מדובר במהפכת־נגד למהפכה שיפוטית שמגולמת כבר שנים בהתערבות יתר, מהפכה שהציבור ונציגיו לא נשאלו על אודותיה, ראוי שיתקבלו ברוב גדול. צוות חוצה מפלגות יוכל להעניק לגיטימציה לשינויים שלוין מציע, גם אם ירוככו. צוות כזה גם ירגיע רבים בציבור שחשים היום - בצדק או שלא בצדק - שהקרקע נשמטת מתחת לרגליהם.

על פרטי הצוות אפשר לשאת ולתת. לא בטוח, למשל, שצריך לקצוב לפעולתו חצי שנה. אפשר פחות. אבל מעשים גדולים - ראוי שייעשו ברוב גדול. אין גם באמת הבדלים משמעותיים בין עמדות היסוד של גדעון סער, שר המשפטים היוצא (ממפלגתו של גנץ), וחלק ממבקרי תוכנית הרפורמה, לבין עמדותיו של שר המשפטים הנכנס, יריב לוין.

מי שיעיין, למשל, בספרו של סער ("שיחות על הדרך", 2019), יגלה שם התבטאויות דומות להפליא לאלה של לוין. סער תוקף שם את האקטיביזם השיפוטי, מבקר את היעדר הרפורמות במערכת המשפט, תומך עקרונית בפסקת התגברות (אם כי שונה) ובפיצול תפקיד היועץ המשפטי לממשלה, ואף מצדד בשימוע פומבי לשופטי העליון בעת מינוים. לצוות חוצה מחנות מהסוג שגנץ מציע, כדאי לצרף אנשי משפט בכירים כמו שרי המשפטים לשעבר פרופ' רובינשטיין ופרידמן, וגם שרי משפטים לשעבר כמו איילת שקד.

הדבר יעניק להמלצותיו תוקף רב יותר. הבסיס לפעולתו יהיה הסכמה מוקדמת שרפורמות משמעותיות אכן דרושות. היעד יהיה להגיע אליהן. בינתיים יחליטו שופטי העליון מה שיחליטו בעניין מינויו של דרעי, שהוא אכן בעייתי, אבל הרפורמות גדולות יותר מהסיפור האישי של דרעי, והן אכן נחוצות. 

ממציאי סרגל הסבירות

במשך השנים נטלה לעצמה מערכת המשפט חירויות לא לה. במקום להתרכז בפירוש החוק, רצו השופטים קדימה, עד שהפכו במקרים לא מעטים למתווי דרך, לקובעי מדיניות ולממציאי סרגל הסבירות. האם סביר, למשל, שאותו בית משפט, שהכשיר התמודדות של מאיר כהנא ועזמי בשארה לכנסת, יקבע שבלתי סביר לאשר את מינוי של דרעי לשר? בשנים האחרונות הורחבה עילת הסבירות עד כדי כך שהשופטים חדרו לתחומה של הרשות המבצעת.

כפי שניסח זאת השופט סולברג בעצמו: "התערבו בשיקול הדעת המנהלי באופן גורף, גם ביחס להיבטים לא־משפטיים של שיקול הדעת". במילים אחרות, השופטים נכנסו אל מחלוקות ציבוריות לא להם, תוך יומרה להנחיל ערכים, שהמקום שראוי לבררם אינו בית המשפט.