תשובה לשאלה: ערכיות מהי?

שמתי לב שחלפו כמה ימים מבלי שמישהו התמוגג ברשתות החברתיות מכמה שגדי איזנקוט הוא "אדם ערכי". אפשר היה לחשוב שמשהו בתודעה הקולקטיבית התבגר מאז התבקשנו לשבת יפה־יפה בטריבונה ולקבל את הרמטכ"ל לשעבר בניד מגבעת ובנפנוף מטפחת. ובכן, לא - אנחנו עדיין מהופנטים.

אחרת קשה להסביר את האדישות שבה מתקבלת החלטתו של אדם ערכי כל כך להחתים את חברי סיעתו על התחייבות שלא לערוק "אם לא יהיו מרוצים מהדרך שתובל על ידי ראשי המפלגה", כפי שדיווח ספי עובדיה ב"חדשות 13". ולמה בעצם שלא יהיו מרוצים? כי במצב שבו איזנקוט יעמיד את חברי רשימתו בקונפליקט מצפוני עם עולם הערכים שלהם - שזה בדיוק מה שפורר את הממשלה היוצאת - הוא לא יוכל להרשות לעצמו שהם ירשו לעצמם להיות ערכיים, כמוהו.

ממשלה שהיא מטכ"ל

משונה מה שקורה לאדם ערכי מהרגע שהוא נכנס לפוליטיקה: חתירה לנטרול טוטאלי של ערכי הזולת. ואף מפתיע, טענה כאן בצדק השבוע נוה דרומי, שקצין בשיעור דרגתו לא סומך על כישורי ההובלה של עצמו ולא על סמכותו המנהיגותית. האין זה אל"ף־בי"ת של יחסי מפקד־חיילים, שתאמר "אחריי" ו"קדימה"? אלא שבמערכת הצבאית לערכים ולמצפון אין מקום בשיקול דעתם של חיילים, למעט במקרים חריגים וקיצוניים. אפילו את ה"ממלכתיות" דחפו כ"ערך יסוד" לרוח צה"ל.

כי בסופו של דבר - וזאת יודע גם איזנקוט - ה"ערכיות" שנשפכת כמו סירופ מהצ'פחות במועדוני הקצינים היא כסות למציאות שבה חיילים סרים למרותם של מפקדים. כולם בוודאי מונעים מעומק לבבם מאתוס של תרומה, פטריוטיות, אחווה, שותפות. מטר"ש ועד רל"ש. וזה נאמר בלי שמץ אירוניה. בזה אין שום הבדל בין איזנקוט המפקד לצביקה הפקוד. אבל הפרקטיקה היומיומית, הארגונית, הביורוקרטית, השגרתית, מושתתת ב־99% על ציות - ועל סנקציות. "הקצין אומר: אל תשקלו בדעתכם, אלא צעדו בסך!", תמצת זאת עמנואל קאנט במסתו הנודעת על הנאורות (בתרגום ידידיה פלס).

לטובה או לרעה, זו המערכת שבתוכה איזנקוט חישל את אופיו כאדם בוגר. זו סביבת העבודה שבה התנהל ושבעיבורה צמח. ערכי ככל שיהיה, אישיותו הבוגרת התעצבה במערכת שאימנה אותו לצפות מהכפופים לו לציית, והעניקה לו כלים פורמליים לכפות עליהם את מרותו באורח הרמטי.

ומהי פעולתו הפוליטית הראשונה של איזנקוט בהיכנסו לליבת הגרעין של המרחב האזרחי, הפתוח, החופשי? לנסח את המקבילה המפלגתית לפקודות מטכ"ל, ולקבוע שחפ"ש שיערער על פקודת היום - יודח מסיירת הממלכתיות. מי ידע שכך יהיה. הוא מייבא את האתוס הפיקודי לתוך הפוליטיקה, ותהיו בטוחים שהממשלה שלו ושל גנץ תהיה דומה יותר למטכ"ל מאשר לזירה דמוקרטית פתוחה. העיקר שהוא ערכי.

אבל מהי, בעצם, אותה ערכיות? גם במערכת הפוליטית היא כסות מתקתקה לדבר־מה, בדומה אולי ל"ממלכתיות": כסות להיעדר עמדה, או למצער: להיעדר התעוזה לנקוט עמדה אידיאולוגית סדורה, חותכת, קונקרטית - ולהתחייב על צעדים מעשיים למימושה. כולם מהללים את איזנקוט ואת גנץ ואת האנשים שהם משבצים לרשימותיהם על "הערכיות". כולם אנשים מאוד ערכיים, שמה שמאפיין אותם הוא גמישות אידיאולוגית עוכרת שלווה. הוכח שהם חיים בשלום גם פה וגם שם. דמויות חיוביות, אבל נייטרליות, נטולות דעה. לפיד אוהב לקרוא לזה "מרכז", כי הוא משתוקק להתחבב על כולם. שקד והנדל קוראים לזה "אחדות", כי באף אחד מהצדדים לא נותר מי שיאמין להם. גנץ־סער־איזנקוט קוראים לזה "ממלכתיות", כי משהו בכל זאת צריך להחזיק את נישואי הנוחות בין אלקין של ארץ ישראל השלמה לגנץ של "צמצום הסכסוך".  

שלטון האפוטרופסות

תראו איך הדמויות שמובילות ושמועמדות להמשיך להנהיג אותנו אינן מסוגלות לעמוד מאחורי סדר יום קונקרטי. מספיק להגיד "משהו ערכי". תרומתו הפומבית היחידה של רה"מ לפיד למשבר שאולי ישבית את הלימודים ב־1 בספטמבר היתה ציוץ. "אני לא אוהב את הדרך שבה מדברים על המורים הוותיקים", כתב, "החברה הישראלית צריכה לשאת אותם על כפיים". אכן, איתות מפעים של ערכיות, אבל מה עמדתו המעשית ביחס למשבר ומאיזו תפיסת עולם כלכלית היא נגזרת? הגזמתם. איזנקוט וגנץ מלהגים על "חוסן פנימי" ו"צמצום הסכסוך". נורא יפה באמת, אבל מה זה אומר מחר בבוקר או עוד שנה? קבלו צ'פחה.

הפופוליזם נטול העקרונות של לפיד פוגש את האתוס הפיקודי של גנץ ואיזנקוט: מספיק שהם "אנשים טובים" ושהם "באו לשנות". יותר מזה אתם לא צריכים לדעת. רציתם "ממשלה נורמלית שעובדת ולא עושה רעש" וקואליציה ש"משאירה את הסוגיות במחלוקת לאחר כך"? קיבלתם שדרת הנהגה שמחביאה מכם את עמדותיה ותובעת שתסמכו עליה - כי היא ערכית. בדיוק כמו שאתם סומכים על צה"ל. לישראל יש הרבה בעיות ואתגרים? "לכך כבר דואגים האפוטרופסים הללו, שקיבלו עליהם ברוב טובם את הפיקוח". שוב קאנט. זהו פרופיל המנהיגות בדור החדש של הצמרת הישראלית. אפוטרופסים. 

אל תשאלו מה זה אומר עליהם, תשאלו מה זה אומר על איך שהם תופסים אתכם. והתשובה של קאנט ברורה: ציבור לא נאור, שמעדיף שייתנו לו לחיות את חייו בשקט. ראש קטן. האנשים שמבטיחים להציל את הדמוקרטיה מובילים אותה לרגרסיה מבהילה. קודם ליבו סלידה מהדמוקרטיה בליכוד, ועכשיו מחוללים פאניקה מפולמוס רעיוני "כי זה מפלג". זה משתלב מצוין עם הצעתו החמורה של גנץ להגביל את יכולת האופוזיציה להפיל את הממשלה בכלים פרלמנטריים. מהפכת הקולונלים הזו, שתועמלניה השוו בגסות את נתניהו לארדואן, חותרת להשלטת "יציבות" - באמצעים ארדואניים. זו אנטי־דמוקרטיה, וזו אנטי־נאורות.