ח"כ ניר אורבך נקלע לסיטואציה, ואנחנו נקלענו אליה יחד איתו. על כתפיו מוטל כעת גורלה של הממשלה. אנטי-גיבור מושלם שהגיע מהצללים. ומישיבות של ראשי סניפים ועסקנות מקומית, אל השורות האחוריות בקואליציה - ומשם לתפקיד הראשי במחזה האבסורד, שמוצג על מסכינו בכל ערב.
אולי רצוי, לפני דברי הפרשנות, להצביע אל המקום שאליו הידרדרנו - פרשנים פוליטיים, צרכני אקטואליה ואזרחי ישראל - שנאלצים להתפלש בחיבוטי הנפש ובפנקסי האינטרסים של שחקן פוליטי שולי, ובמידה מסוימת אפור - במקום בגיבורים ובמהויות. מילא שלא קוימה ההבטחה ל"שקט" - ממשלה שתעבוד ולא תייצר כותרות כל היום - אלא שקיבלנו המולת זמזום בלתי פוסק של זבובים הרוחשים מעל הפיקניק הפוליטי.
יש משהו כמעט מעליב בצורך להתעסק בקטני הקואליציה - במקום בגדולי ישראל, אבל אין לנו ברירה. הגענו למצב שבו אפשר להעריך את מצבה של המקרו-פוליטיקה רק דרך ניתוח המיקרו-פוליטיקה.
שייצא כבר עשן לבן
אורבך יושב על הגדר, רגל פה רגל שם. עוטף את עצמו במסך עשן, מתחבט, מתייסר, שוקל, מתייעץ, וכמו שאוהבים להקניט אותו בימין: מבלה יותר מדי זמן "על הקצה". הוא נפגש שוב ושוב לשיחת יחסינו לאן עם ראש הממשלה נפתלי בנט. מחוץ לחדר מחכה המערכת הפוליטית כולה לרגע שבו יסתיים מסע החיזור המגושם הזה בעשן לבן - לכאן או לכאן. העיקר שיחליט.
בתוך החדר מנסה בנט לרצות את אורבך ולעטוף אותו בסוכר, אך לא פעם גם פורש בפניו את התרחיש האפוקליפטי שצפוי לכאורה אם חלילה ייאלץ לוותר על כיסאו. כשגם זה לא עובד, לא בוחל בנט גם בהרמת קול על הסורר הפוטנציאלי. וכשהבין שהחרפת הטון אינה מסייעת, עבר לאיום המפחיד מכל: אתה תגרום לכניסתו של לפיד למשרד ראש הממשלה.
אין דבר דחוף וחשוב כרגע מלמנוע את הפיכת המילים "יאיר לפיד ראש ממשלה" למציאות, מסביר בנט. בישיבות ממשלה נחגג יום השנה למהפך ונקשרים כתרים לברית עם לפיד, אך בחדר הסגור השיח קצת פחות חגיגי. לפיד כראש ממשלת מעבר - זה אומר שבירה חזקה של ההגה שמאלה. לפתע נזכרו באידיאולוגיה?
אם יחליט אורבך לתמוך בפיזור הכנסת, יוארכו באופן אוטומטי תקנות יו"ש שהקואליציה לא מצליחה להעביר, ואורבך יצטייר כמגן ההתיישבות. אם יחליט לספק חמצן לריאות הקורסות של הקואליציה, יוכל לחמוק ממכבש השמאל והתקשורת, שלא יהססו לנסות לקפד את ראשו יחד עם הכיפה הסרוגה שעליו. בתרחיש זה הבונוס יהיה האופציה להמשיך לשבש את פעילות הקואליציה מעמדת יו"ר ועדת הכנסת.
אירוע שיכול להאיץ באורבך לפתור עבור כולנו את החידה הוא ביקורו הקרב של נשיא ארה"ב ביידן בישראל, שכפי שדיווח אתמול מתי טוכפלד, משמש את בנט כמנוף לחץ על אורבך. ביידן, שעל פי הסקרים פופולרי בארה"ב בערך כמו בנט בישראל, עשוי לבקש להתניע בישראל "יוזמת שלום", צמד מילים שמעורר בבטן הימנית חרדות ופחדים, זכר לימי אוסלו. נוסף על כך, צפוי הנשיא לבקר במוסדות פלשתיניים במזרח ירושלים, ובכך לייצר מעין הכרה סימבולית בחלוקת הבירה. גם סוגיית פתיחת הקונסוליה האמריקנית לפלשתינים טרם ירדה מהפרק.
אבל אורבך, כרבים אחרים בימין, מבין שמכל בחינה - מעשית ורעיונית - בנט כבר עבר לצד שמאל. האם באמת אפשר לראות בו מעצור נגד יוזמות מדיניות כאלה ואחרות? לפי דיווחים, הוא כבר קיבל דרישה "להרגיע" מול הפלשתינים. סנונית לא ראשונה ולא אחרונה היא הנחייתו להימנע השבוע מהריסת בית המחבל שביצע את הפיגוע בתל אביב.
אם אכן נובע הדבר מחשש שהדבר ישבש את ביקורו הנשיא ביידן, הגיוני להניח שיתמסר בחפץ לב לכל תכתיב אמריקני שעשוי לחלץ אותו ממצוקה אלקטורלית ולהעמיד אותו בשורה אחת עם עושי שלום כמו בגין או פרס ורבין. אורבך ייאלץ להחליט אם בכוונתו להיכנס לנעליו של אלכס גולדפרב, ולאפשר את חזרתם של "התהליך המדיני" ו"אויבי השלום".
שחקן או קורבן
וכאן אנחנו חוזרים למיקרו-פוליטיקה, שמסבירה הכל. חבר הכנסת מפתח תקווה וראש הממשלה מרעננה אולי נמצאים באותה מפלגה, אך תהום פעורה ביניהם. הם פועלים כעת בשני יקומים נפרדים. בימין, כאמור, אוהבים לאחרונה להקניט את אורבך, כמי שמתחנן ש"יחזיקו אותו", כמי שכל הזמן "הולך על הקצה". הוא גם חוטף האשמות, כאילו הכל תעתוע אחד גדול; משחק את תפקיד המתייסר - אבל משרת ביודעין את יו"ר מפלגתו.
כך או כך, הוא חשוד בימין כמתעתע. אבל זו פריזמה מעט צרה: צריך לראות את אורבך גם כקורבן; כמי שנקרע בין מחויבותו הארגונית למפלגה ולקואליציה, לבין עולם ערכיו האידיאולוגי, הציוני והיהודי. ויש מי שאחראי לכך, בנט ושקד, שמפעילים עליו לחץ בלתי הגיוני להישאר נאמן לממשלה ובכך להעמיד בסכנה את כל עולם ערכיו.
המשמעות הפוליטית של כניעה ללחץ של בנט ושקד היא ברורה: ליפול על חרב הקואליציה - כלומר, להישרף אלקטורלית בימין עבור בנט. וככל שיש לאורבך מצפון פוליטי מתפקד, הם גם מפעילים כלפיו לחץ בלתי מתון לפעול בניגוד לצו מצפונו. ואם זה לא מספיק, כעת הוא נאלץ לפגוש גם מודעות מטעמו של שר האוצר, אביגדור ליברמן, שיצא במסע פרסום עם מסרים ל"ידידי ניר אורבך". ידידות שכזו.
עד שסאגת אורבך תסתיים והוא יואיל בטובו להוציא את ישראל מהלופ, ממשיך בנט להילחם בקרב החשוב לו ביותר, נפילת הממשלה והישארות כראש ממשלת המעבר. בשבוע שעבר הודה בנט בראיון ל"אקונומיסט" הבריטי, שאין ביכולתו למנוע את התפוררות הקואליציה. במובן זה לא חיים בלשכת ראש הממשלה המתרוקנת, ומבינים שמותה של הקואליציה כבר הוכרז, אך במובנים אחרים התנתקה המעבורת בנט מחללית האם והיא סובלת ממחשבות שווא.
אורבך צריך כעת לבחון את המציאות ולהחליט: האם משתמשים בו בציניות כקלף מיקוח, או שבנט ושקד מציגים בפניו חשש אידיאולוגי אמיתי? הרמזים נמצאים באיגרת לרוב הציוני הדומם, שמסגירה את דעתו העדכנית של בנט על שותפיו לשעבר במחנה הלאומי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו