החטא הקדמון עוד מהדהד

כמו חולה סופני שניפץ את תחזיות הרופאים, מגיעים לפיד ובנט אל קו השנה הראשונה. התחושה היא, מראש הממשלה ומטה, שהסוף צפוי בכל רגע. בה בעת, כוח רצון וניסים משמיים מאריכים את חיי הפציינט, מי יודע עד מתי.

בתנאים הפוליטיים הקשים הללו, ה"ממשלה הפיאודלית" רושמת כמה הישגים לא רעים. חלק נכבד מהם נשען על תקופת נתניהו, כגון השקט מול עזה אחרי שומר החומות, המצב הכלכלי המשופר, מחירי האנרגיה הנמוכים (הפרחים לשטייניץ), חופש הפעולה בסוריה ובאיראן, וכמובן הסכמי אברהם. בכל אלה, לפיד ובנט כמעט לא קלקלו. פה ושם גם שיפרו.

היתרון העצום שהם נהנים ממנו הוא ממשל אמריקני אוהד מאוד. ביידן, כמו מדינות המערב - עד כמה שיש להן ראש אלינו בזמן מלחמה באירופה - חרד משובו של נתניהו. על פי החוכמה העממית, "הימין יכול לעשות שלום, והשמאל מלחמה". לבנט וללפיד קל יחסית לבנות ביו"ש, לאשר את ריקוד הדגלים בשער שכם, לעצור את פתיחת הקונסוליה לפלשתינים בירושלים, לחבר את המאחזים לחשמל וכולי. עם רקורד כזה, שמאל זה לא.

אלא שכמובן לא מדובר גם בממשלה ימנית. בנט, לפיד, גנץ וגם הרצוג יצאו למסע דילוגים בין א־סיסי, עבדאללה, אבו מאזן, בן זאיד ואחרים.

אולי הייתה להם מחשבה נאיבית שכך מונעים טרור, אך ההתרפסות הולידה תוצאה הפוכה בדמות גל פיגועים נוראי. שורשיו במחלה הקשה עוד יותר של הממשלה הזו - מרכיביה.

כאשר הקואליציה כוללת דמויות אוהדות טרור מהאחים המוסלמים, כאלה התומכות ב"מאבק הפלשתיני", השוללות את זכות קיומנו בארץ, המתנגדות לכניסת יהודים להר הבית, וכאשר הממשלה מעבירה מיליארדים למגזר שרוב מנהיגיו לא רואים את עצמם כישראלים - אין פלא ששד הטרור משתחרר מהבקבוק. חולשה יהודית מזמינה תוקפנות ערבית. כך הם הדברים מימים ימימה.

מצד שני, אל מול הליקוי היסודי הזה, יש בממשלה המכהנת הכרה אמיתית בפעם הראשונה בחומרת הבעיה הלאומית והמשילותית מול ערביי ישראל. טיוח הסכנה, שהוזנחה במשך שנים, עבר מן העולם, וטוב שכך. הצעדים שנעשו ראשוניים אך חשובים, לטובת היהודים והערבים כאחד.

יש שדות נוספים של פעילות חיובית: העלאת גיל הפרישה לנשים, שילוב חרדים במשק, הקלות ברגולציה וביבוא, העלאת שכר החיילים, פריסת הסיב האופטי, עדכון לוח 2 במגזר הכפרי, תחום הדת והמדינה ועוד.

מאידך, רפורמות רבות תקועות, וחלקן מזיקות לטווח הארוך. מחירי הנדל"ן והמזון בשמיים. שרת החינוך מחמירה את הנבערות של הדור הבא. שרת התחבורה עסוקה בפוליטיקה ובמגדר, ולא משתלטת על התחום. אלה נזקים שיורגשו רק בעוד שנים.

במונחים של תפקודי ממשלות, גיליון הציונים הזה איננו רע. ועדיין, אין בו כדי לתת מענה לחטא הקדמון של הממשלה - השקר שעליו היא ניצבת.

בנט הונה את מצביעיו ואת שותפיו. עד שלא יישיר מבט אליהם, לא תהיה לו תקומה. לפיד הפר את ההבטחות שבהן נופף לאורך שנים רק כדי להעיף את ביבי.

האם זה היה שווה? נראה שלא. הציבור, על פי הסקרים לא מתלהב, המשבר הפוליטי עדיין כאן, והמדינה בכאוס - עיין ערך חוק יו"ש. כך אי אפשר להמשיך.

אך במלאת שנה לממשלה, גם האופוזיציה צריכה להפיק לקחים, שהרי אין כנראה ביכולתה להקים ממשלה אחרת, עם בחירות או בלעדיהן. הזעם על אובדן השלטון מובן. אבל כעס, כידוע, אינו תוכנית עבודה.