ירושלים מזילה דמעה על לכתה של אחת מהמובחרות שבבנותיה

אילת מזר נדבקה בחיידק הארכיאולוגיה עוד כילדה, כשבאה "לעזור לסבא" בחפירות שניהל למרגלות הר הבית. הנכדה הטמפרמנטית של בנימין מזר (מי שנחשב לאבי הארכיאולוגיה המקראית בישראל) הייתה גם האמא של מידבא - כך קראה לבתה הבכורה, על שם העיר במערב ירדן, שבה נמצאה רצפת הפסיפס המפורסמת של מפת ארץ ישראל בגבולותיה הקדומים. מזר, חושפת צפונות ירושלים, הייתה גם האמא של עשרות תגליות ארכיאולוגיות, מהן מהדהדות, כארמון המלך דוד וטביעת החותם של חזקיהו בן אחז מלך יהודה וגם אוצר הזהב למרגלות הכותל הדרומי.

אלא שמעבר לכל אלה, תיזכר הארכיאולוגית ד"ר אילת מזר, שהלכה שלשום לעולמה, בעיקר כמי שהייתה לחוד החנית בשנות ה-90 והאלפיים (יחד עם חבריה) במאבק של הוועד למניעת הרס עתיקות בהר הבית. הוואקף השחית וניסר באותם ימים את עתיקות הר הבית, ופיזר במזבלות את השרידים היהודיים שנותרו בהר, "כמוץ אשר תדפנו רוח".

רשות העתיקות הרכינה אז ראש בפני הדרג המדיני, והייתה נכונה לבלוע את הצפרדע הענקית הזאת. מזר וחבריה קמו באותם ימים ומימשו את המימרה היהודית הקדומה: "במקום שאין אנשים - השתדל להיות איש". הם יצרו את השדולה הא-פוליטית המגוונת והמכובדת ביותר שקמה אי-פעם במדינת ישראל, עם חיבורים בלתי אפשריים לכאורה, בין אישים כמאיר שמגר, עמוס עוז, ס. יזהר, א.ב. יהושע, טדי קולק, דן שומרון, שלמה להט, עמוס קינן, לובה אליאב, מאיר פעיל ופרופ' אהוד נצר. התוצאות דיברו בעד עצמן: מזר ועמיתיה הכריחו את המדינה להתמודד עם הוואקף במקום הכי רגיש בעולם, כדי להציל מהוונדליזם המוסלמי את מה שנותר מעתיקות הר הבית.

מזר עמדה בראש מפעל אדירים נוסף, ידוע פחות, כשתיעדה לאורך שנים, במסגרת מרכז שלם, את כל כותלי הר הבית: אלפי אבנים, אבן אחר אבן, בשחקים ומתחת לאדמה, "מתוך תחושת סכנה שחלק מהשרידים הללו עלולים יום אחד להתמוטט ולהיעלם". בשונה מאחדים מעמיתיה, מזר לא התעלמה מהעובדה שהארכיאולוגיה מחזקת לא פעם את הנרטיב הלאומי וההיסטורי שלנו כאן, והתייצבה בעוז וברהיטות כדי להזים שקרים ולתקן עיוותים: "אנו חיים בארצנו", הדגישה, "וירושלים היא הבירה שלנו. הרי איננו יכולים לחיות בלי מורשת ותודעה. מה אנחנו, אוויר?".

התגליות המקצועיות של מזר למרגלות ההר, הצליחו לבלבל לאורך השנים לא מעט ארכיאולוגים וחוקרי מקרא מבית המדרש המינימליסטי, שטענו כי סיפורי התנ"ך הם שכתוב היסטורי מאוחר, וכי האירועים המתוארים בהם מבוססים באופן קלוש בלבד על המציאות. רבים מממצאיה למרגלות ההר ובעיר דוד איששו או חיזקו פרקים מספר הספרים. "החובה המקצועית שלי", הבהירה מזר לא פעם בשיחות ובראיונות שקיימתי עימה, "היא להיות הכי מדויקת. הממצא הארכיאולוגי המסודר מספק את ההוכחה למה שהיה ולמה שנותר. היום כבר אי אפשר לגלגל על התנ"ך שהוא סיפורים והמצאות".

לכתה מאיתנו מוקדם כל כך היא אובדן גדול, ראשית למשפחתה, אך גם לציבור ולחקר ירושלים וארץ ישראל. ירושלים מזילה דמעה על אחת המובחרות שבבנותיה כי איננה.