"החלטתי שמכאן מתחילים להשתקם": מפעל חייהם של הרפתנים בעוטף עזה חרב, ותהליך השיקום יהיה מורכב וארוך

לא קל לאבי פריימן, מנהל הרפת בקיבוץ עלומים, לספר על הנזקים הכבדים שספג המקום ועל המחיר הכבד ששילמו העובדים באותה שבת שחורה של 7 באוקטובר. אבל בעיקר, כך ניכר בשיחה עימו, קשה לו לחזור אל הרגע שבו יצא מהממ"ד ומיהר אל הרפת כדי לראות מקרוב את הזוועה.

"הגעתי למקום וחשכו עיניי, המצב היה יותר גרוע ממה שחשבתי. הכל חרב. בפרות לא פגעו, אבל הן געו חזק כי לא קיבלו אוכל ולא נחלבו במשך יום שלם. הסתובבתי בין הגופות של העובדים, התיישבתי בפינה ופרצתי בבכי מר במשך חצי שעה. אחר כך פשוט אספתי את עצמי, והחלטתי שמכאן אנחנו מתחילים לאסוף כוחות ולהשתקם".

הרפת בעלומים הוקמה ב־1974. היא אחד מענפי הייצור הבולטים והיציבים של הקיבוץ. עם הזמן גדלה והתפתחה, ולפני כשנה וחצי נחנך במקום מכון חליבה חדשני, על טהרת ההייטק. רוב העובדים במקום הם זרים, לצד פריימן ושני חברים ותיקים אחרים מהקיבוץ. שום דבר לא הכין אותם למה שקרה לפני קצת יותר משלושה שבועות.

"ב־6:30 התחילה הפשיטה", משחזר פריימן. "חווינו כניסה של כ־20 מחבלים מכמה מקומות שונים, אבל למרבה המזל, החדירה זוהתה מייד על ידי כיתת הכוננות, שניהלה קרב הרואי מול המחבלים. הכוח הדף את הכניסה שלהם לאזור המגורים, אבל את כל הזעם והתסכול מכך שנבלמו הם הוציאו על האזור החקלאי, תוך כדי התמקדות במתחם הרפת.

"לפחות עשרה מחבלים התגודדו סביב מכון החליבה החדש וירו טיל אר.פי.ג'י על מגורי העובדים התאילנדים שנמצאים בסמוך. מדובר ביותר מ־30 עובדים שגרו שם - לא רק אלו שעובדים ברפת. חלק נהרגו בשנתם, אחרים ברחו לממ"ד התקני שנמצא במקום, אבל המחבלים נכנסו אליו וטבחו ברגע אחד ב־19 עובדים, ולקחו איתם בשבי שמונה. מעט מאוד יצאו ללא פגע".

המחבלים, שבאכזריותם ביקשו לזרוע הרס כמה שרק אפשר, הציתו את שני המתבנים, הבעירו כליל את כל המספוא שהיה מיועד לפרות למשך השנה הקרובה, ושרפו את השופל ואת המכונה החקלאית שמכינה וממיינת אוכל לפרות. הם חוררו את מכלי החלב, הציתו את כל האזור הלוגיסטי של הרפת, כולל אזור המשרדים, והשמידו את כל מערכת החשמל של מכון החליבה. למרבה המזל, שלד הברזל של המכון נשאר שלם, ולכן הצליחו העובדים שנותרו להשמיש את המקום בתוך ארבעה ימים.

על ההתרחשות הנוראה ברפת שמע פריימן בעת שהיה עם משפחתו בממ"ד במשך 30 שעות. "קיבלתי כל הזמן עדכונים על עשן שעולה מהרפת. אחד מהעובדים התאילנדים דיבר איתי ואמר לי 'עזה, בפנים, בלאגן גדול, בעל הבית, תציל אותי'. קיבלתי גם תמונות של המתבן עולה באש, של המכון נשרף, פוגרום. אמרתי לאשתי שאני מפחד לחשוב מה אראה כשאגיע לשם. רק ביום ראשון אחר הצהריים, כשעלומים כבר היה מפונה לגמרי, החלטתי שאני נשאר בקיבוץ והולך לראות את הנזק".

המפתח לשיקום: מהירות

כיום, המכון עובד במתכונת חירום עם מתנדבים חולבים, ובמקום המספוא שנשרף מקבלת הרפת אוכל מוכן ממרכז מזון חיצוני. "יש לנו המון עבודה בשיקום העדר", אומר פריימן. "זו דרך ארוכה ומלווה בהרבה מכשולים, שהמורכב שבהם הוא נושא הצוות. אנשים לא ששים לעבוד בחקלאות. בעת מלחמה מתנדבים ובאים לעזור, אבל בעוד כמה זמן הכל ייגמר, ולא יהיה מי שיעבוד.

"ומובן שהעלויות גבוהות מאוד, מדובר במיליונים. אני כבר יודע שמס רכוש לא מתכוונים לפצות אותנו אפילו בחצי משווי הנזקים, ואני מאמין שתנובה, שלהם אנחנו מספקים חלב, יעזרו לנו ויחבקו אותנו כמה שאפשר - כמו שהם כבר עושים מרגע שקרה האסון - אבל האחריות היא בעיקר על המדינה".

הסיוע של תנובה לרפתנים מרגע שפרצה המלחמה בא לידי ביטוי בהיבט המקצועי והפיננסי, כחלק מקשר הדוק שנמשך עשרות שנים. בין היתר, דירקטוריון החברה אישר הקמת קרן לתמיכה ברפתות העוטף בהיקף של כ־15 מיליון שקלים, שתסייע בשיקום התשתיות ותתמוך ברפתנים. בין היישובים שבהם תתמוך הקרן: ניר עוז, ניר עם, ניר יצחק, סופה, נחל עוז, כיסופים, עין השלושה, עלומים, יד מרדכי, ברור חיל, סעד, גבים ויכיני. כמו כן, הקרן תבחן כל פנייה שתתקבל מרפתות האזור שנפגעו כתוצאה ישירה מהמלחמה.

"חשיבות קרן הסיוע קשורה לכך שככל שישקמו את הרפתות האלו מהר יותר, כך ההיתכנות שלהן לחזור לפעול כפי שהיו לפני המלחמה גדולה יותר", מסביר אפרי רייקין, מנהל אגף חלב גולמי וקשרי יצרנים בתנובה. "העבודה במסגרת הקרן תהיה זריזה ויעילה. אני כבר מברר מול כל הרפתנים מהם הצרכים שלהם בעקבות האירוע הנורא, ונדאג שיהיה מימון לתיקון, לשיקום ולשיפוץ כל הנדרש כדי להחזיר את הרפתות לאיתנן.

"אנחנו מכירים את כל צוותי הרפתות ואת כל המנהלים כמעט היכרות משפחתית. במשפחה נמצאים זה בשביל זה בימים טובים ובימים רעים, ועכשיו אלו בהחלט ימים רעים מאוד. לכן הרגשנו שאנחנו חייבים לעזור להם ככל שניתן".

"אם נוותר - כל זה לא יהיה"

המלחמה גבתה מחיר גם מהרפת בעין השלושה, שבה נפסקה העבודה ביום שבו חדרו המחבלים לשטח ישראל. נוסף על כך, שבוע לאחר מכן פגע בה פצמ"ר וגרם לנזק משמעותי. על הדרמה שעברו העובדים באותה שבת מספר מנהל הרפת, דני וייס: "התורנים מהצוות סיימו חליבת בוקר והלכו הביתה. הצוות השני, שאמור היה להמשיך בטיפול היומי, נקלע ל'צבע אדום' ומייד נכנס לממ"ד של הרפת, שם היה לכוד במשך שעות ארוכות".

באותו היום לא ניזוקה הרפת עצמה, אבל העבודה השוטפת נפגעה, משום שלא היה אפשר להמשיך בחליבה הרציפה. "במשך שלושה ימים לא היינו יכולים להיכנס לרפת, אז הפרות לא נחלבו ולא קיבלו אוכל", מספר וייס. "הפרות הגדולות מקבלות מים באופן אוטומטי מהצינור, אבל העגלות הקטנות באופן ידני, ולכן חששתי שהן יתייבשו לגמרי. למזלנו, החיילים שהגיעו למקום נתנו לעגלות הקטנות מים, וזה מה שהציל אותן".

שבוע לאחר המתקפה, כאמור, ספגה הרפת פגיעה ישירה של פצמ"ר. מלבד הנזק הכבד שנגרם למבנה, נהרגו מהפגיעה שלוש פרות ועוד ארבע נפצעו. וייס: "אנחנו מתרכזים בניסיון להחזיר את המקום לעבודה יומיומית ועובדים תחת כל המגבלות, אבל לא בתפוקה של 100%. אנחנו חולבים רק פעמיים. שפכנו כמויות אדירות של חלב במשך כמה ימים, כי המשאיות לא יכלו להגיע באופן סדיר בשל המצב הביטחוני, וזה נזק כלכלי גדול מאוד. כמו כן, הפרות שסבלו במשך כמה ימים, שלא קיבלו אוכל בצורה סדירה ושלא נחלבו, נותנות פחות חלב.

"אני מאמין שניעזר בקרן הסיוע שהקימה תנובה, ואנחנו מקבלים גם כוח עזר של מתנדבים מהתאחדות מגדלי הבקר. מובן שנפנה גם לסיוע ממשרד החקלאות. תמיד באירועים ביטחוניים הרפתנים וכיתת הכוננות היו היחידים שנשארו בחזית, אבל הפעם גם אנחנו היינו צריכים להתפנות, ורק אחרי שלושה ימים חזרנו. עוד לא חושבים על הטווח הארוך - אנחנו לא יודעים כמה זמן יימשך המצב הביטחוני הזה. אנחנו גוררים רגליים ומנסים להחזיק מעמד עם מה שיש. אם נוותר - כל זה לא יהיה".

מיום ליום הייצור משתפר

תנובה, כאמור, עובדת בשיתוף פעולה הדוק עם הרפתנים בעוטף ורואה בהם כוח משמעותי בעמידה האיתנה של ישראל לאורך הגבול. לכן היה ברור שברגע שהגבול הזה נפרץ - הם שם כדי לסייע במה שרק אפשר. "אחר הצהריים התחלנו לנסות לדבר עם כל יצרני החלב בעוטף ולהכין דוח מצב", מספר רייקין על אותה השבת. "חשוב להדגיש שבחלב, להבדיל מסוגי חקלאות אחרים, יש לאלמנט הזמן משמעות מכרעת. חייבים לשמור על רצף הייצור והעיבוד בזמן המינימלי. כל פער בזמני העבודה הוא משמעותי וגורם לאיבוד חלב, ועלול אפילו לגרום לאובדן האפשרות להמשיך לייצר ברפת. לכן, נוסף על הדאגה לאנשים עצמם במהלך האירוע, רצינו להבין בפן המקצועי איך אנחנו מצליחים לשמור על רצף העבודה בצורה המיטבית".

רייקין אומר כי הוא ואנשיו הבינו מייד שבחלק מהרפתות המצב קשה. "היתה לחימה, מחבלים נכנסו לשטח הקיבוץ וגם לשטח הרפתות, היה נתק מוחלט עם האנשים. נכון להיום, רק בשתי רפתות אנחנו עדיין לא מייצרים חלב: הראשונה היא בקיבוץ כיסופים, שם הרפת נהרסה לחלוטין, מנהל הרפת נרצח ומתקן החליבה הושחת, ולכן הוחלט להוציא משם את כל הפרות. כיום הרפת הזו פשוט לא קיימת, ואיננו יודעים לגבי העתיד. הרפת השנייה היא בנחל עוז, שם הפרות לא נחלבו כבר כמעט שבועיים ומנסים שם לחזור לאט לשגרה, וייתכן שהשבוע נוכל לחזור לייצר שם חלב. בשאר הרפתות יש פעילות חלקית. הצד האופטימי הוא שמיום ליום הייצור הולך ומשתפר".

בימים הראשונים למלחמה, מספר רייקין, איסוף החלב היה מאוד בעייתי בשל הסכנה לצוותים. "היינו בקשר עם פיקוד העורף, המכליות המתינו שעות לאישורים, יש כאלו שנאלצו לחזור בלי אישור. מובילי החלב הפגינו נחישות ואומץ, וברגע שנפתח חלון הזדמנויות הכי קטן נכנסו ליישובים, אספו את החלב ויצאו במהירות תוך כדי סיכון.

"הרפתנים נמצאים בטלטלה נפשית. אתה מדבר איתם על שיקום הרפת, והם מרחיבים את הנושא ואומרים שלא יודעים בכלל אם יהיה פה קיבוץ, אם יחזרו, אם יוכלו אחרי הלחימה להבטיח להם ולמשפחות שלהם ביטחון אישי בסיסי. הרפת בנימי נפשנו, הניסיון להחזיר את הרפתות לשגרה הוא חלק מההתמודדות, אבל זה נכנס במכלול הרבה יותר רחב של שיקום העוטף.

"אני רואה אצלם המון נחישות, וזה נובע מהקשר בין הרפתן לבין הפרות. זה יותר מפרנסה, זה אורח חיים, ממש חלק מהם. בכלל, הרפתנים תמיד מרגישים שהם חלק מהחזית, ולא במקרה הם תמיד נשארים פה באירועים ביטחוניים. הפעם פינו גם אותם בימים הראשונים, וזה היה מאוד משמעותי.

"אני חושב שהרפת נותנת להם אחיזה כלשהי, נקודת אור כדי להקנות ממד כלשהו של שפיות וחזרה לשגרה. מאוד קשה להם - חברים, עמיתים, שכנים ובני משפחה שלהם נרצחו או נחטפו - אבל הם מנסים להיאחז במשהו, ואולי הרפת היא סוג של תרפיה".