העובד הסוציאלי שמסייע למשפחות הנרצחים: "יש כאן עצב בל יתואר - חוסר יכולת להכיל את הזוועה"

מאז פרצה המלחמה והתבררוממדי הטבח בדרום, דורון כהן, עובד סוציאלי ומנהל שירות חוץ־ביתי של"מ במשרד הרווחה והביטחון החברתי, שוהה במחנה שורה שברמלה. לשם הובאו ועדיין מובאותאלפי גופות הנרצחים- אזרחים וחיילים.

דורון מגיש סיוע לבני משפחות הנרצחים האזרחים. הוא מציע להם, ברגע שהם יוצאים מהאוהל לאחר שזיהו את יקיריהם, לחבר אותם למחלקות הרווחה ביישובים שלהם. בימים הראשונים הובאו עשרות משאיות מדי יום. בימים האחרונים מספרן קטן, אבל התחושות הקשות - העצב הגדול, הכעס והזעם - אופפות עדיין את המחנה, כמו גם הריח שלא נעלם. ריח של מוות.

"האווירה במחנה היא קשה מאוד", הוא מודה. "יש כאןעצב בל יתואר. חוסר יכולת להכיל את הזוועה. ראינו מחזות שחשבנו שנראה רק בטלוויזיה או במדינות אחרות. אחד מהימים הקשים היה כשנכנסה למחנה משאית עמוסה גופות של ילדים. זה לא משהו שחשבנו שיקרה פה אי־פעם".

מה אתה עושה בדיוק, איך אתה ניגש למשפחות?

"אנחנו ניגשים לאנשים כשהם יוצאים מהאוהל לאחר שזיהו את יקיריהם. הם שבורים ומרוסקים, ואני שואל בעדינות אם הם זקוקים לעזרתנו, ואם הם רוצים שנחבר אותם לרשויות הרווחה ביישוב שלהם. אם הם נותנים לי - אני מחבק אותם. לא כולם רוצים שנעזור להם, יש אנשים שמסרבים לדבר איתנו, אבל רוב האנשים זקוקים לזה, ליד המושטת שלנו. זה לא קל, כי אני רוצה לעזור לאנשים האלה ולעשות עבורם את מה שאני יודע לעשות".

בד בבד עם הטיפול במשפחות הנרצחים, דורון גם דואג לאמו ולאחותו, תושבותכפר עזה, שניצלו מהטבח. דורון הוא בן כפר עזה, שעזב את הקיבוץ מזמן, אך שעדיין מחובר ומכיר את רוב התושבים. רבים מהם נרצחו, ומשפחות שלמות נכחדו. "חברים טובים שלנו נרצחו. אחים של, הורים של... אני שומע את השמות, וכמעט את כולם אני מכיר", הוא מספר.

באותו יום שבת, 7 באוקטובר, דורון היה על קו הטלפון עם אמו בת ה־78 במשך 12 שעות, ליווה את רגעי החרדה והאימה כשהיתה סגורה לבד בממ"ד מ־6:00 בבוקר ועד חצות הלילה, עד שחיילי צה"ל חילצו אותה

באותו יום שבת, 7 באוקטובר, דורון היה על קו הטלפון עם אמו בת ה־78 במשך 12 שעות, ליווה את רגעי החרדה והאימה כשהיתה סגורה לבד בממ"ד מ־6:00 בבוקר ועד חצות הלילה, עד שחיילי צה"ל חילצו אותה.

אחותו, שמתגוררת גם היא בכפר עזה, היתה בממ"ד עם בעלה וחולצה רק ביום ראשון בצהריים. "פחדנו עליהם מאוד כשהתחלנו להבין את גודל האסון והאירוע", הוא אומר. "הם הבינו שיש מחבלים שמסתובבים בקיבוץ, הם ראו את הפרסומים על כך שאופיר ליבשטיין - ראש מועצת שער הנגב ותושב כפר עזה - נרצח, אך לא ידעו שיש כל כך הרבה נפגעים".

גם דרך הטלפון, עת האזין במשך שעות לאמו ולאחותו, הוא שמע את היריות של המחבלים ופחד מאוד עד שקיבל את הבשורה שהן חולצו.