חסין גרמה, אחותי, נחטפה בגיל שנה וחצי מהאוהלים במחנה בראש העין. ההורים סיפרו שגם אותי רצו לחטוף.
את הסיפור הזה אני שומע כמעט מדי שישי או שבת סביב השולחן. הייתי ילד יפה, חייכן, ואולי הכי חשוב - לא שחור מדי. ההורים אומרים שהיו מחביאים אותי בלילה מתחת למיטה באוהל בכדי שלא ייקחו אותי. אחיותיי מספרות שהוריי לא עזבו את מיטתי כששכבתי בבית החולים בגיל שישה, שבעה ושמונה חודשים. הם אחזו בטוריות, באלות ובמקלות כדי לשמור עלי. היינו שישה ילדים, וההורים שלי מצאו עצמם נלחמים על כל אחד מאיתנו.
חסין (שושנה, בעברית) לא עזבה אותנו מעולם. אמא שלי מילמלה את שמה שוב ושוב עד יום מותה. היא היתה כל כך כאובה - כאב שלקחה עימה אל הקבר. בכל בוקר אמרה לנו שהיא חלמה עליה שהיא חיה. הרגשה של אמא - אין חזקה ממנה. את הקושי העצום הרגשנו כולנו.
גם לאשתי קראו שושנה. זה כאילו אחותי האהובה באה אלי בדמות אחרת. וגם היא איננה לי. שושנה נפטרה לפני ארבע שנים. גם לה היתה אחות שנעלמה, מאליכין. אני זוכר שגם חמותי היתה אומרת, כמו אמא, "היא חיה, היא חיה", עד יום מותה.
צילום: אוסף התצלומים של זולטן קלוגר/ארכיון המדינה
עדה שלמה של הורים כואבים היא פצע שלעולם לא יגליד - פצע שכאב הרבה יותר מכל זלזול והתנשאות שהיו כלפי התימנים. פרסום התיקים הוא צעד חשוב, אבל אני עדיין מאמין שיש דברים נסתרים שלא יתגלו לעולם. זו תחושת הבטן שלי והלוואי שאני טועה.
כאמן, אני מנסה להשפיע מהמקום שלי. כך עשיתי לפני 15 שנה עת הוצאתי שיר על ילדי תימן. אני חושב שכוחו של שיר הוא נצחי.
עכשיו, 15 שנים אחרי צאת השיר, עשרות שנים אחרי שהפרשה הכאובה נכנסה לעולמנו וזמן קצר אחרי הפרסומים החדשים, אני מחדש את השיר "ילדי תימן" באלבומי "עשר" שייצא בעוד חודשיים. אם זה ייתן מרגוע לאחוז קטן - עשיתי את שלי.