התביעה בתיק 4000 מציגה: רשלנות מתמשכת

ההחלטה האחרונה של בית המשפט היא רק השלב האחרון במסכת מתמשכת של התנהלות רשלנית ולא מקצועית,במה שאמור להיות תיק הדגל של מערכת התביעה בישראל. למעשה, מי שעומד נפעם יותר מכולם הם לא האזרחים אלא דווקא השופטים, שהערותיהם במהלך הדיונים חושפים את גודל המבוכה.

לפעמים נדמה שהשופטים מורטים את שערותיהם מרוב ייאוש. שוב ושוב הם לא מבינים כיצד בתיק כה מרכזי לא נבדקו דברים בסיסיים. כיצד הוסתרו חומרים מההגנה, מדוע התביעה לא עברה על כל החומר הרלוונטי, מדוע לא נבדקו יחסיו של ישועה עם פוליטיקאים אחרים.

בתיקי נתניהו, כל יום שעובר מביא עימו את המבוכה שלו, עד שמרוב פדיחות כבר לא רואים את היער. ולנוכח רמת החובבנות לא נותר אלא לשאול: מדוע? מה קורה כאן? כיצד הוגש כתב אישום כזה? מה חשב לעצמו מי שדחף לכך?

בלי ציפיות

השאלות הללו אמורות להטריד כל אחד, ללא הבדל עמדה פוליטית. גם אם אכן תזת האשמה היא נכונה, ובוצעה עבירת שוחד חמורה בפרשת בזק-וואלה, אתה מצפה שסיירת התביעה הפלילית של ישראל תהיה מסוגלת להרים כתב אישום כמו שצריך. בוודאי כשמדובר בתיק תקדימי מסוג שמנסה לבסס תיאוריה ולפיה סיקור אוהד הוא שוחד.

חלק מן התשובה מונח, מן הסתם, ברמה הנמוכה של השירות הציבורי שלנו. באופן כללי, לא צריכות להיות ציפיות גבוהות מדיי מפקידים עם קביעות, בטח שלא לצפות לנורמות שבכל גוף פרטי שמכבד את עצמו היו מובילות לשימוע לפני פיטורין.

קשה שלא לחשוב גם שחלק מהתשובה נעוץ בזהותו של הנאשם. איש לא ציפה באמת שיגיעו לשלב הראיות והחקירה הנגדית. לפי כל תסריט הגיוני, נתניהו היה אמור לפרוש תמורת עסקה לפני שנתיים-שלוש, או לכל הפחות להפסיד בבחירות ולייתר את כל הבלגן.

השאלה היחידה שעוד נותרה פתוחה היא האם מדובר ברשלנות או בזדון. ואת זאת, כנראה, לעולם לא נדע.