ביקורו של הנשיא הרצוג ביוון הוא צעד נכון - בדרך שגויה. הרצוג מגיע לאתונה, ולאחר מכן לניקוסיה, כדי להבהיר לשתי החברות החשובות הללו שלנו, שהתקרבות ישראלית לטורקיה לא תבוא על חשבונן. המסר נכון, אך הגיע באיחור.
הביקורים המקדימים ביוון ובקפריסין נולדו רק לאחר שבירושלים הבינו את גודל הלחץ שהצטבר אצלן בעקבות תהליך הפשרת היחסים בין ישראל לבין טורקיה - אויבתן ההיסטורית של שתי המדינות. הן בונות במשך עשור ברית עם ישראל, מתקרבות אליה עוד ועוד. והנה, חיוך אחד מכיוונו של הסולטן ארדואן, וכבר ישראל רצה לזרועותיו. התעוררה אצלן השאלה, ובצדק, אם אפשר לסמוך על ישראל. בירושלים מדגישים שוב ושוב ששיפור יחסים עם טורקיה לא יבוא על חשבון יוון וקפריסין.
הדגש חשוב, אך הלהט שבו מנוהלת ההתקרבות הישראלית לטורקיה מעורר ספק אם אכן כך הדבר. אין חולק על כך שהנשיא ארדואן אנטישמי, הפכפך ובלתי נשלט. הוא מחזר עכשיו אחרי הרצוג בגלל מצוקות קשות - פנימיות וחיצוניות. אך כיצד ינהג בעימות הבא בין ישראל לחמאס?
גם מצרים וסעודיה, שלא לדבר על ארה"ב, מסוכסכות עם ארדואן. אם כך, מדוע ישראל, או למעשה הנשיא הרצוג, משלמים את המחיר הגבוה ביותר, ביקורו של האזרח מספר אחת במדינה די בעייתית, כשכלל לא ברור מהי התמורה? האם אין צעדי ביניים? האם לא עדיפים צעדים מדודים, בוני אמון?
ישראל צריכה להעדיף את יוון וקפריסין על פני טורקיה. טוב שתי ציפורי שיר ביד, מדורס אחד על העץ. הן אמינות, יציבות, ידידותיות, ושותפות ערכיות - כל מה שאי אפשר לומר על ארדואן.
