שכונת שמעון הצדיק בערה הרבה לפני ח"כ בן גביר

גם ליריביו של איתמר בן גביר, אפילו הם שרי ממשלה, מותר לדייק בעובדות: שרשרת ההצתות, ההתנכלויות והפגיעות ביהודי השכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון נמשכת כבר חודשים ארוכים. המשטרה, שנרדמה בשמירה, לא השכילה - ויש הטוענים שלא ניסתה באמת - לקטוע זאת. עיקר הצלחותיה היו בפענוח, ופחות במניעה ובסיכול.

בן גביר אמנם לא הגיע לשייח' ג'ראח על תקן מטף לכיבוי אש, אבל הוא בא לשם אחרי שהכל כבר בער. הוא קיווה שכמו במאי האחרון, יעלה בידיו לחלץ מהדרג המדיני עסקה: חזרה ללשכתו בכנסת, בתמורה לנוכחות מוגברת של המשטרה והשבת הביטחון ליהודים שם.

גם כאשר מתארים את הגיאוגרפיה ואת ההיסטוריה של נקודת החיכוך הזאת, כדאי להיצמד לעובדות: גיאוגרפית - שכונת שמעון הצדיק, הסמוכה למטה הארצי של המשטרה, אינה שכונת־קצה במזרח ירושלים, אלא ליבה של העיר. מדובר באזור שישראל יישבה בו עשרות אלפים לאורך השנים, אך דילגה דווקא על חלקת הקרקע שנרכשה לפני 150 שנה על ידי יהודים, בסמוך לקברו של התנא שמעון הצדיק.

היסטורית - בעוד כשבועיים ימלאו 74 שנים לפינוי התושבים היהודים מבתיהם בשמעון הצדיק בשל הטרור הערבי והאיום לרצוח בהם. אם ערביי המקום ירימו מעט את ראשם מעמק המריבה שבו שוכנים בתיהם, הם יגלו את לוח השיש השחור שצמוד לבתי השכונה מצפון להם. על הלוח הזה חקוקים שמותיהם של 78 האחיות, הרופאים והמרצים, שערביי שייח' ג'ראח ועוזריהם טבחו בתש"ח בעת שהיו בדרכם לביה"ח הדסה שעל הר הצופים. אחרי הפוגרום הזה הבריטים פינו את היהודים מהשכונה.

כשמדינת ישראל הוקמה, הירדנים שיכנו בבתי היהודים הריקים תושבים ערבים, ששילמו דמי שכירות ל"אפוטרופוס הירדני על נכסי אויב". ההסדר הזה נמשך גם אחרי שישראל שחררה את ירושלים ב־1967, והתשלומים הועברו לאפוטרופוס הישראלי.

הקרקע שעליה שוכנים בתי היהודים בשמעון הצדיק ובנחלת שמעון, נקנתה על ידי כוללות האשכנזים וועד העדה הספרדית בסוף המאה ה־19 ונרשמה בטאבו על שמם. לפני כ־30 שנה האפוטרופוס הישראלי השיב אותה לבעליה החוקיים, וממשיכיה כיום הם עמותות יהודיות.

הפינוי של הערבים משמעון הצדיק וחזרת יהודים החל, מכיוון שהתושבים הערבים חדלו לשלם דמי שכירות לבעלים היהודים. את "העצה החכמה" הזאת העניקו להם מסיתי־על מהרשות הפלשתינית ומחמאס. אלמלא התערבותם, לפחות חלק מהתושבים הערבים יכולים היו להמשיך לדור בבתיהם.

בית המשפט העליון, שדן בערעור התושבים הערבים, נמנע בינתיים מפרסום החלטתו בגלל נפיצות הסוגיה, אבל אפשר לשער מה החליטו השופטים, לאור העובדה שהערבים דחו הצעות פשרה שהעלו, והיהודים קיבלו אותן.

אין סימטריה בין תביעות ערבים לשוב לבתים שבהם התגוררו לפני 1948 במערב ירושלים לבין שיבת יהודים לבתים שמהם גורשו באותה שנה.

לא ניתן לגזור גזירה שווה בין מי שקם לרצוח בך ולגרש אותך מביתך, בין מי שניסה להשמידך אך הפסיד במלחמה - לבין הצד המותקף, שפרעו ורצחו בו, שנאלץ לפנות את ביתו. אין דין אחד למי שקיבל את החלטת החלוקה לבין מי שדחה אותה, והיה משוכנע שמדינת ישראל היא זמנית. זו הייתה גם עמדת המדינה לאורך שנים, גם על בסיס התרחשויות דומות בעולם, וצריך לקוות שעל אף התלות הקואליציונית של הממשלה ברע"מ ובפלג הדרומי של התנועה האסלאמית - העמדה הזאת לא תשתנה.