לפני כ־20 שנה, השתתפתי באחת מפגישות העבודה השגרתיות של ראש הממשלה המנוח אריאל שרון ז"ל, עם ראש השב"כ דאז, אבי דיכטר, שהיה מנהלִי באותם הימים. הפגישה התקיימה ב"וילה" שבמחנה הקריה בתל אביב, וכמקובל במפגשים כאלה, השתתף בה גם המזכיר הצבאי. באותה עת היה זה האלוף יואב גלנט.
דיכטר ואני הצגנו לראש הממשלה המנוח את "סוגיית האחמ"שים" - אישורי התושבות שישראל נותנת לפלשתינים ולאזרחים זרים, במסגרת הבקשות לאיחוד משפחות. היקף התופעה הכה בתדהמה את אריאל שרון. לא נדרשנו להכביר מילים על המשמעויות. "אי אפשר להמשיך כך", הוא פסק והנחה לגבש לכך מענה, יחד עם משרדי הפנים והמשפטים.
חוק האזרחות והכניסה לישראל, אשר תוקן כהוראת שעה בשנת 2003 והוארך מאז מדי שנה, אמור היה למנוע או להפחית חלק מהסיכונים הגלומים בתהליך האחמ"ש לַביטחון הלאומי של ישראל. הוא הגביל את האפשרות להעניק לפלשתינים תושבות ורישיונות ישיבה בישראל, בדרך זו של איחוד משפחות.
האדן העיקרי שעליו נשען החוק היה ביטחוני. נקל היה להצביע על המעורבות הגבוהה יחסית בפעילות טרור של מקבלי תושבות בדרך זו או של ילדיהם ("אחמ"ש דור ב'"), ביחס לכלל הציבור הערבי בישראל.
התופעה בלטה בפיגועי התופת בתקופת האינתיפאדה השנייה, אך נמשכה גם בשנים שלאחריה. האחמ"שים מעורבים בפיגועים ובפעילות טרור אחרת בשיעור גבוה מאוד יחסית לחלקם באוכלוסייה הערבית בכללה.
כך גם בחברה הבדואית בנגב. מתוך פעולות הטרור הבולטות שהתרחשו בשנים האחרונות בדרום, ניתן להזכיר את מעורבותם של אחמ"שים (או בני הדור השני) ברצח החייל רון קוקיא ז"ל בנובמבר 2017; בפיגוע הירי בתחנה המרכזית בבאר שבע שבו נרצח החייל עומרי לוי ז"ל באוקטובר 2015, ובתוכנית לפיגוע המוני באולם שמחות בבאר שבע ב־2016, שנחשפה וסוכלה מבעוד מועד.
שופטי בג"ץ שדחו את העתירות נגד החוק קבעו כי במציאות השוררת בישראל, פגיעתו בזכויות חוקתיות היא מידתית. "זכויות אדם אינן מרשם להתאבדות לאומית", כתב השופט אשר גרוניס בפסק דינו. השופטים אליקים רובינשטיין ומרים נאור, שהצטרפו אליו, הבהירו כי הזכות לחיי משפחה היא אמנם חוקתית, אך אין הכרח שמימושה יהיה דווקא בתחומי המדינה.
ואולם, במרוצת השנים נתרחבו חורי המסננת שדרכה נבחנו בקשות התושבות: תחולת ההגבלות צומצמה לגברים מתחת לגיל 35 ולנשים מתחת לגיל 25. הירידה המבורכת בהיקף הטרור הממוסד והשינוי במאפייניו, באו לידי ביטוי גם במספרם המוחלט של המקרים שבהם היתה מעורבות אחמ"שים. החשש מפני מעורבות בטרור לא נמוג, אך השכיחות הסטטיסטית פחתה וכך גם משקלו של הטיעון הזה. ברם, השפעותיו הרחבות של תהליך האחמ"ש לא נחלשו.
אין המדובר רק במשמעויותיו הדמוגרפיות לנוכח הגדרתה של ישראל כמדינה יהודית, ולא רק במסלול שהוא יצר למימושה בפועל של "זכות השיבה", אלא בהשפעה העמוקה שלו על דפוסי המחאה והעימות מצד גורמים בציבור הערבי עם רשויות המדינה או החברה היהודית.
אין זה סוד שרבים מקרב אוכלוסיית האחמ"שים ממשיכים לשמור על קשר עם אזור מוצאם בשטחי יו"ש או ברצועת עזה. החיים בישראל לא מחקו את זיקתם לאזורים הללו. הם קשובים למתרחש שם, מעורבים רגשית, מושפעים ולמרבה הצער גם משפיעים על סביבתם הנוכחית.
האחמ"שים אינם לבד בעניין זה. הפלשתינים השוהים בישראל באופן בלתי חוקי מועסקים, ולעיתים מתגוררים, ביישובים ערביים או בערים המעורבות, מעודדים את אווירת העימות ודוחפים להקצנה. התרחבות קשרי המסחר והעבודה בין ישראל ליו"ש והפרצות בקו התפר הביאו לגידול ניכר במספרם.
את ההקצנה בעימותים שהתרחשו לאורך השנה לא ניתן לייחס רק לכך. מידת ההשפעה של שתי האוכלוסיות הללו על גובה הלהבות בעימותים שהתרחשו בשנה האחרונה, היא נושא לבדיקה מעמיקה יותר. מעניין יהיה לבדוק את המתאם בין עוצמת האלימות לשיעור האחמ"שים והשב"חים באזורים שבהם התרחשו מהומות.
גם אם אין זה הגורם העיקרי לכך, נכון להביא בחשבון את השלכותיו אלה של תהליך האחמ"ש (תופעת השוהים הפלשתינים הבלתי חוקיים ראויה להתייחסות בפני עצמה, אך במסגרת אחרת).
חוק אזרחות שיגביל את מתן אישורי התושבות, כמטרתה המקורית של הוראת השעה, הוא הזדמנות לעצור או לפחות להאט את התהליך. חוק כזה עשוי לשרת לא רק את האינטרסים הלאומיים של ישראל, אלא גם את שאיפתם של רבים מאזרחיה הערבים, המוטרדים מההקצנה בקרבם, סובלים מהשלכותיה ההרסניות לתדמית, לכלכלה, לחברה ולמרקם היחסים העדין שנבנה בינם לבין החברה היהודית ורשויות המדינה, ומייחלים לשותפות טובה ויציבה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו