רוצים יציבות? הגבלת הכהונה לא תעזור

מה משותף לפרנקלין רוזוולט, שארל דה גול, טוני בלייר ואנגלה מרקל? כולם מנהיגים שנחקקו בהיסטוריה של העולם המערבי, אשר כיהנו בתפקידיהם הרבה יותר משמונה שנים. והם לא היחידים.

ההיסטוריה של הדמוקרטיות מכירה שורה ארוכה של דמויות מופת, שישבו על מכונן תקופה ארוכה מזו שוועדת השרים לחקיקה אישרה אתמול למנהיגיה העתידיים של ישראל. עם הרקע הזה, השאלה הפשוטה היא: למה? מה הסיבה ההגיונית לחסום בכוח החוק מאדם כישרוני לעמוד בראשות הממשלה, כל עוד הוא עושה את עבודתו נאמנה?

העם בישראל מכיר מהמישור המוניציפלי מנהיגי ציבור ששנים ארוכות בתפקיד לא פגמו בכשירותם ובתרומתם. רון חולדאי, טדי קולק, עדי אלדר, מרים פיירברג, בני כשריאל, חיים ביבס, כל אלו הם ראשי ערים שכיהנו הרבה יותר משמונה שנים. בחלק מהמקרים הם צברו אפילו עשרות שנות הנהגה. רק טוב יצא מזה.

במישור הארצי, לעומת זאת, ההיסטוריה מראה כי תקופת הכהונה של ראשי הממשלות קצרה מאוד, קצרה מדי. בעידן שבו נדרש תכנון לטווח ארוך - וארוך מאוד, נפתלי בנט הוא ראש הממשלה ה־13 של ישראל מאז 1948. כלומר 5.6 שנים בממוצע לכל ראש. אם מנפים את בן גוריון ונתניהו, שכיהנו יחדיו כ־27 שנים, מתקצר אורך הכהונה הממוצעת לארבע שנים. מדוע נחוצה אפוא מגבלה מלאכותית על שמונה שנים?

גם לפני המשבר הפוליטי של השנתיים האחרונות, ממשלות ישראל לא נטו להאריך ימים. קיצוץ כהונה טכני רק יערער אותן יותר, וזאת בשעה שיציבות נחוצה לנו, ולא הגברת התחלופה. הרי ישראל עוד נחלצה מהסחרחורת הפוליטית שאליה נקלעה. הממשלה עודנה פריטטית ורוטציונית, שגם נהנית מרוב מזערי של חבר כנסת אחד. כשהכל תלוי על חוט השערה, מה העניין לחולל זעזוע נוסף?

מה גם שהניסיון מלמד כי שינוי סדרי השלטון בישראל מביא לתוצאות בלתי צפויות ושליליות. בשנות ה־90, אווירה אופנתית דומה לימינו אנו הולידה את חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה. הוא הוצג בשעתו כבשורה שתגאל את הממשלות מחוסר היציבות הכרוני. התוצאה היתה הפוכה בדיוק. המשטר המפלגתי ספג מהלומה שממנה לא התאושש עד היום.

גם השינויים התכופים באחוז החסימה ובמספר שרי הממשלה לא הוכיחו את עצמם. כנסת אחר כנסת נאלצה לתקן את מה שהחליטה קודמתה. ברור שכך יקרה גם עם החוק הזה, אם וכאשר יהיה בישראל ראש ממשלה פופולרי שהקואליציה תחפוץ ביקרו. ואם כך, מה הועילו חכמים בתקנתם?

למערכת הממשלתית של ישראל אכן נחוץ שינוי נורמות ושלטון שפועל למען העם - ולא רק למען שרידותו. אך רק החלטה קולקטיבית של השחקנים הפוליטיים לאמץ כללי משחק הוגנים - ולא אישור חוקים מסוכנים, היא שתביא ליציבות המיוחלת.