אבל הדמוגרפיה

דמוגרפיה הפכה מנושא סטטיסטי לסוגיה נפיצה, המקפלת לא רק שאלות של אזרחות והגירה, אלא מגיעה לתשתית הקיום של ישראל כיהודית ודמוקרטית. חוק האזרחות הוא רק גילוי אחרון של התופעה. הדמוגרפיה ניצבת כבר בשורה אחת עם מושגים מכוננים אחרים כמו השואה או חורבן הבית.

וכשם קוד לקטסטרופה לאומית שמעבר לפינה, לדמוגרפיה יש גם חיים משלה. למעשה יש כאן מונח חדש: ארגומנטום אד־דמוגרפום - טיעון מתוך הדמוגרפיה. אתה רוצה לספח את יו"ש מסיבות היסטוריות, ביטחוניות ומשפטיות? אי אפשר. למה? דמוגרפיה. אתה רוצה להמשיך את המצב הקיים - אוטונומיה בשליטה ביטחונית של צה"ל? אי אפשר. למה? דמוגרפיה.

המשתמשים בטיעון האד־דמוגרפום פטורים מהנמקות נוספות. תשאל: "ואם לא תספח מה נעשה עם הערבים?" או "נניח שנקים להם מדינה, האם אין איום של הסתננות, התאזרחות וסכנה ליהודית הדמוקרטית?". אלו שאלות שאין בהן צורך. אד־דמוגרפום הוא טיעון אחרון לכל ויכוח. בדיוק כמו בן הדוד שלו, אד־היטלראום או אד־הולוקוסטום. וגם עליו חלים הכללים של חוק גודווין: "ניתן להניח שוויכוח עם שמאלני נעשה מיותר כאשר נגרר פנימה הטיעון הדמוגרפי". ויש לכך סיבה טובה. אד־דמוגרפום מאפשר לרדד לכאורה את הטיעון למשהו פיזי, כמותי ודטרמיניסטי.

לכאורה, הדמוגרפיה זו מגמה בלתי ניתנת לשליטה שאין לנו יכולת לעצבה, אלא לכל היותר לברוח ולהתגונן מפניה. אבל האם זה אכן כך?

האד־דמוגרפום מכיל טיעון בעל שתי רגליים: הראשונה, הדמוגרפיה הערבית היא צונאמי שאין לו מזור; השנייה, מושג הדמוקרטיה מחייב הענקת זכויות מלאות לתושבי הטריטוריה. בכך נדחות אפשרויות הביניים מאוטונומיה אזרחית ועד דגמים של תושבות חלקית, שיכלו לאזן בין הצרכים של המדינה היהודית לזכויות התושבים הלא יהודיים שבה. זה לא דמוקרטי.

על כן יותר משזה טיעון פיזי־עובדתי זה טיעון תיאורטי, ואין זה מקרי שמסקנתו הבלתי מעורערת של האד־דמוגרפום הוא תמיד "התהליך המדיני". אד־אוסלואום. ואת זה כבר ניסינו.