ישראל תחלק את האספקה ישירות ללא חמאס: המתווה לחידוש הסיוע ההומניטרי

במסגרת התכניות להעצמת הלחימה ברצועה ופינוי עוד תושבים מבתיהם, ישראל מכינה מתווה שיאפשר את חלוקת האספקה של המזון, הציוד והתרופות, בלי שחמאס ישתלט עליו. על פי המתווה, יוקמו מתחמי חלוקה של האספקה, מעין מרלו"גים, שיהיו בדרום ובמרכז הרצועה תחת שליטה צה"לית, כאשר מי שיהיו אחראים על החלוקה יהיו ארגונים בינלאומיים ובהם עובדים זרים או פלשתינים שעבודתם תאושר ע"י צה"ל. בעצם תושבי הרצועה יגיעו לשטח עם מינימום עד אפס מגע עם צה"ל, וכך יקבלו את האספקה.

מדובר במתווה לא שלם אשר עדיין מתקיימים לגביו דיונים עם גורמים בינלאומיים לרבות האו"ם -  אלא שזה מסרב למסור את שמות עובדיו לבדיקה. בנוסף לכך, מעבר לצורך בהבאת האספקה לאוכלוסיית הפליטים הגדלה, המהלך נועד עוד להפעלת לחץ על חמאס שדורש בכל הדיונים את חידוש האספקה הבינלאומית המשמשת אותו להתעצמות ולשליטה על האוכלוסייה העזתית. האספקה המגיעה חינם, נמכרת על ידי חמאס במחירים מופקעים, או נאגרת במחסניו לצרכיו שלו ולגיוס לוחמים חדשים. הוצאת השליטה מידיו תפגע בשליטה זו, וגם תחזק את ההתנגדות כלפיו, כשהתלות בו לצרכים קיומיים יורדת.

חובה לומר כי בדיונים הקודמים מול חמאס כמעט ולא נעשה שימוש בקלף הזה, וכך התירה ישראל הכנסת כמות אדירה של אספקה - 600 משאיות ביום בעסקה האחרונה. ההערכה היא שכעת עם ההתקדמות במתווה החלוקה נטול חמאס, תהיה עוד נקודת לחץ על ארגון הטרור להגיע לעסקה, ולהעלות את התמורה בחטופים תמורת כמות האספקה.

בינתיים, שתי הצעות נמצאות כעת על שולחן המו"מ להפסקת אש בעזה והשבת חטופים, זו האמריקני-מצרית וזו הישראלית שהודלפה ביום שני ל"אל ערביה". תשובת ארגון הטרור להצעה הישראלית לפחות לפי הדיווחים עד כה היא שלילית. אלא שגם בשלילה הזו יש מורכבות. כך למשל אין התנגדות מוחלטת לסעיפים על לוח הזמנים, על מספר החטופים (כאן הפער הוא רק בין 9 ל-10) או על מספרי המחבלים שישוחררו.

אי הסכמה לעסקה - לא תמנע עסקת ביניים

חמאס מתמקד בשתי סוגיות בעייתיות מבחינתו. האחת, נסיגת צה"ל - הארגון דורש את שהוסכם בעסקת ינואר, קרי נסיגה גם מציר פילדלפי לפחות מתחם הפרימטר. וכפי שפרסמנו אמש, הדרישה החדשה של ארגון הטרור היא לוח זמן מהודק לנסיגה מלאה עד לקו הגבול של 6 באוקטובר בתוך תקופת המו"מ.

הסוגיה השנייה היא פירוז רצועת עזה, משמע מסירת נשקו של הארגון. כאן יש התנגדות פומבית ונחרצת של חמאס שמשמעה אי יכולת להגיע להסכם שיסיים את המלחמה. זו אגב הקצנה של עמדת חלק מהנהגת חמאס מלפני חודשיים. ח'ליל אל חיה, מראשי חמאס, הסכים עקרונית למסירת הנשק בתוך רצועת עזה לידיים ערביות. זה קרה בשיחות עם אדם בוהלר, שהיה לזמן קצר שליח אמריקני לשיחות וניהל שיח ישיר עם אל חיה ובכירי חמאס נוספים. בוהלר הוזז בשל הפרסום על השיח הישיר, וראשי חמאס שבו לשיח המהלל את ה"מוקוואמה" - ההתנגדות, קרי הטרור והלחימה נגד ישראל. כלומר אין לחמאס כל כוונה לסיים את המאבק המזויין ברגע שיתחזקו ויתחמשו מחדש בתוך הרצועה.

ישראל בהצעתה מחדדת את נקודה זו, כשהיא שמה את הפירוז כתנאי לשיחות על סיומה המלא של המלחמה. אולם, אין זה אומר שאי ההסכמה הזו, תמנע עסקת ביניים. לחמאס יש צורך דחוף להגיע להפסקת אש בשל הלחץ הצבאי הכבד עליו, חיסול מפקדיו והאיום המתמיד על הנהגתו בעזה ובחו"ל. מצב האספקה הולך ומידלדל, של האוכלוסייה, לאנשי חמאס יש מאגרים שיספיקו לעוד חודשים. הלחץ הפנים ערבי עליו משפיע גם הוא. פרסומי ביקורת מתרבים, הן על מצב האוכלוסייה והן על השימוש בבתי חולים כמפקדות. ישראל מצידה רוצה בהמשך את השבת החטופים אבל אולי גם הפסקה מתודית של הקרבות, לקראת ביקורו של טראמפ באזור בחודש הבא. טראמפ אמור להגיע לסעודיה ואולי לעוד מדינות, לדון בכמה נושאים ואם עד אז תושג הפסקת אש ובעיקר שחרור חטופים ובהם עידן אלכסנדר המחזיק גם באזרחות אמריקנית, יהיה לו עוד הישג ביד.

מה שנדרש אם כן הוא ניסוח עמום שיותיר את הכל על השולחן לשיחות - גם סיום המלחמה כפי שרוצה חמאס, גם פירוז הרצועה וסילוק הנהגת חמאס כפי שרוצה ישראל, וקביעת מנגנון וגוף השיקום של הרצועה. הניסוח הזה יועבר בהצעה השנייה זו האמריקנית-מצרית, שבה לוח זמנים ומספרים דומים להצעה הישראלית. ועדיין למרות היות הניסוח המקובל אפשרי, הסמן הקיצוני, מוחמד סינואר המנהיג הצבאי שנותר ברצועה, הוא שיקבע אם לקבל את הפשרה. ניסיון העבר מלמד שסבל האוכלוסייה לא מעניין אותו, ורק אם ירגיש שהפשרה משרתת את המשך המאבק, יסכים.