לבנימין נתניהו יש בעיה - הוא התרגל לדונלד טראמפ של הקדנציה הראשונה. טראמפ של מחוות הענק כלפי מדינת ישראל ושל אנשי ממשל שרק רצו לתת ולתת ולתת למדינה היהודית.

האמת, גם לנו יש בעיה. היו לנו ציפיות. הררי ציפיות מטראמפ שמזמן אליו מרגע לרגע את ראש ממשלת ישראל. נראה שבנושא הזה אפילו החלוקה האוטומטית של תומכי ביבי ומתנגדיו התבטלה.

לכולנו יש ציפיות מטראמפ

כולם צפו בפגישה וחיכו לשמוע מה יוצא ממנה: אמירה חד משמעית על איראן, תמיכה באינטרסים של ישראל בסוריה, עסקת חטופים חדשה או לחלופין פרטים של הגיהנום המובטח למחבלים. האמת היינו מסתפקים אפילו באיזה הורדת מכס קטנה, אבל לא היה שם כלום בקנה מידה טראמפיסטי.

בכל זאת היה ראוי שנתמוגג מהיחסים החמים בין נשיא המעצמה לראש ממשלת המדינה הקטנה. הרי עד לפני חצי שנה כל שקיבלנו מוושינגטון היו מקלחות קרות. וכן, אפילו שמי שזכה להן באופן רשמי היה נתניהו עצמו, העובדה שיחס כזה ניתן לראש הממשלה בזמן מלחמה הייתה צריכה להדאיג את כולנו.

והנה ביום שני בערב הם ישבו אחד לצד השני, הוחלפו מחוות של חיבה, ועבור העולם, ודאי עבור שונאי ישראל, היה מדובר במפגן תמיכה עוצמתי. אך כאשר מדובר בטראמפ, אותו אחד שנאם ב-20 בספטמבר על הבמה היהודית החשובה בכנס הIAC ואיים כי אם לא יבחר לכהונה שנייה, ישראל תחדל מלהתקיים, הובילה בחירתו השנייה כאמור לציפיות.

אין לנו הפריווילגיה למדיניות פאסיבית

וכאן באה האזהרה שנלמדה השבוע היטב. למנהיגי ישראל אין את הפריווילגיה לשבת ולחכות שמנהיג זר, אוהד ככל האפשר, יקבע את גורל המדינה היהודית היחידה. העובדה שאנשי הצוות הקרובים ביותר לנתניהו לא ידעו מה יקרה בתוך הפגישה הזו, והופתעו במידה שווה כמו העיתונאים שנכחו בחדר, היא ההוכחה לכך שהרשו לעצמם להיות פסיביים מול הנשיא האמריקני.

שכחו לרגע שגם לא יש אינטרסים (מכסים) וחברים (ארדואן) ולא שמו בפניו ולו יעד אחד לפגישה הזו. נכתוב בזהירות המתבקשת כי אם בארבע עיניים נסגרו תיאומים אחרונים לקראת תקיפה באיראן, תלי תלים של פרשנויות יקרסו בו ברגע יחד עם הפרשנות הזו שאני כותבת בעודי עושה את דרכי לארץ.

טראמפ - המודל החדש

גולדה אמרה שלא חשוב מה יאמרו הגויים אלא מה יעשו היהודים. הצידה הדיפלומטית הלא מעודנת הזו אמורה להיות הנחיה ברורה לכל ראש ממשלה ישראלי מול כל מנהיג עולמי. טראמפ מודל 2025 עסוק יותר בענייניה הפנימיים של אמריקה.

הוא עובד בזה. ולכן לא נעתר במהירות לבקשה לבטל מכסים גם עבור ישראל. הוא בעיקר הדגים השבוע כיצד הןא מביא אליו מנהיגים עם הצעות פרו אמריקניות כלכליות שלא היו נולדות אילולי הפיל על המדינות כולן במכה את גזירת המכסים. הוא ממוקד פנימה. וכך צריך להיות גם כאן.

ולכן בגיבוי החיבוק מוושינגטון וללא הנחיות מיוחדות הוא יצטרך לחזור ארצה ולטפל בעצמו וגם לרתום לכך את הבית הלבן אם יידרש בבעיות המפתח: איראן, ניהול המלחמה עד להכרעת חמאס והשבת החטופים ויצירת ודאות במרחב סוריה שלא החלפנו אויב אחד במדינה חזקה עם שאיפות אימפריאליסטיות.

טראמפ אמר שהוא וארדואן ידידים, הוא מוזמן לנסות לפתור את הבעיה הזו בדרכי שלול תחילה. הרי גם הוא זיהה כבר מזמן את שאיפותיו של "חברו הטוב" וטרם שם להן גבול. אולי להיות מגן המדינה היהודית ולהיות חבר של מי שקורא להשמדת ישראל לא הולך כ"כ טוב יחד.

ובאשר לחטופים. נראה שגם ללא תלות בפגישה הבהולה בוושינגטון חלו התפתחויות חיוביות בשבועות האחרונים. מצרים המתווכת עולה בהתמדה בשיתוף חמאס בהצעותיה לשחרור חטופים חיים.

הדרך הסלולה להחזרת החטופים

מאחד דרך פחות מחמישה, ועד לחמישה ומשם להצעה הנוכחית: שמונה. ההצעה הזו עוד לא פוגשת את ההצעה שהניחה ישראל בגיבוי טראמפ אבל היא מתקרבת לשם. משמע - הלחץ הצבאי והאיום בפינוי אוכלוסיה יחד עם עצירת הסיוע עושים את מלאכתם. גם העובדה שצוות המשא ומתן הפסיק לתדרך תכופות נגד הממשלה עושה את פעולתו. השאיפות של חמאס להכרעה מבפנים מפנות את מקומן לפשרות והדרך להחזרת חטופים נוספים נסללה.