מיוחד ליום המורה: שלוש מחנכות מעוררות השראה

לכבוד יום המורה, ב"ישראל היום" אספנו את סיפורן של שלוש מורות שמצליחות לפרוץ מסגרות ולבצע את עבודתן בדרך מעוררת השראה. פרויקט מיוחד.

"חלמתי לעזור לתלמידים, וגם הגשמתי"

אילה סעדה (49) מלמדת את התלמידים שלה שאם רק יאמינו בעצמם, השמיים הם הגבול. מי כמוה יודעת: היא החלה כסייעת חינוכית, שימשה לאחר מכן מזכירה בבית ספר במשך 15 שנים - ומשם הפכה למורה מן המניין ולמחנכת בחינוך המיוחד. "תמיד רציתי ללמד ולעסוק בחינוך והוראה", היא מספרת, "אבל אחרי שעשיתי שירות לאומי הקמתי משפחה, גידלתי ארבעה ילדים מקסימים והחלום נזנח לטובת הבית. בגיל 30 הכנסתי את הילד הקטן למעון, ומצאתי עבודה כסייעת של תלמידה ביסודי, ועברתי איתה גם לחטיבה ולתיכון שבו אני מלמדת".

אילה התאהבה בבית הספר, ונשארה בו כמזכירה גם לאחר שאותה תלמידה השלימה את לימודיה. "כשעבדתי כמזכירה הרבה תלמידים נהגו לבוא אלי ולספר על הקשיים. הייתי עבורם אוזן קשבת. ראיתי תלמידים שבאים עם הילקוט ולא מורידים אותו מהגב - אבל עצם ההגעה שלהם הראתה לי שהם רוצים ללמוד". או אז חלחלה אצלה ההחלטה לעשות הסבה מקצועית: "רציתי ללמוד הוראה, כדי לעזור להם".

במשך שלוש שנים היא למדה חינוך מיוחד בשעות אחר הצהריים, עד שקיבלה תעודת הוראה. לפני ארבע שנים קיבלה את מחזור התלמידות הראשון שלה כמחנכת בבית הספר ע"ש תמר אריאל - כיתה של 12 בנות. "עזבתי משרה שאהבתי, עם תנאים מעולים וצוות מדהים, אבל הרצון לעזור לתלמידים - וגם החלום האישי, שאף פעם לא מאוחר להגשים - הביאו אותי לעבור לחינוך בכיתה קטנה".

כעת, היא מחנכת ומורה למתמטיקה בכיתה של 13 בנים: "אלו תלמידים שסובלים לעיתים מחוסר ביטחון, ולא תמיד יש להם מוטיבציה. אנחנו מביאים אותם לבגרות מלאה, רגשית ולימודית, ומבחינתי זה סיפוק ענק. כל ילד צריך מבוגר שיאמין בו". גם היא, אגב, זכתה למבוגר או שניים שיאמינו בה: "מנכ"לית בית הספר וחבר קרוב האמינו בי לאורך כל הדרך. בזכותם עשיתי את זה, גם כשהיה קשה, וכך אני מאמינה גם בתלמידים שלי".

"התפקיד שוחק, אבל משנה חיים"

מעל ללוח בכיתה של זוהר קאשי, מחנכת כיתה ה' בבית הספר ע"ש אלי כהן בקריית מלאכי, מתנוסס המשפט של יוליוס קיסר: "כל האפשרי נעשה, והבלתי אפשרי ייעשה". את הרוח הזו היא מנסה להעביר גם לתלמידיה.

"לאחר שאנחנו אומרים את המשפט ביחד, כל תלמיד אומר, 'אני מאמין בעצמי'. כאשת חינוך אני מאמינה שזו נבואה שמגשימה את עצמה. התפקיד החינוכי שלי הוא להכין אותם לחיים הבוגרים ולהפוך אותם לבני אדם טובים יותר, ולכן תחושת המסוגלות העצמית שלהם והאמונה בעצמם חשובה מאוד".

היא רק בת 30, אבל זו השנה השישית שלה במערכת החינוך. היא סיימה תואר ראשון בחינוך וניהול משאבי אנוש, ותואר שני בניהול מערכות חינוך. לאחר מכן עבדה בחינוך הבלתי פורמלי, ובהמשך התקבלה במקרה לתוכנית "חותם", שתפקידה להוביל שינוי במערכת החינוך. "זה הדבר הכי טוב שקרה לי. נכון, זה תפקיד שוחק, אבל הוא משנה חיים. ביום שלא אעשה אותו באותה התשוקה, אעבור לעשות דברים אחרים. יש במערכת לא מעט מקרי אלימות ומקרי חרם, אבל אני מסבירה לתלמידים כמו לאנשים בוגרים שיש דרך לפתור דברים. צריך הרבה סבלנות, להסביר ולהעניק חום, אהבה, אמונה - וגם גבולות".

לאורך השנים פיתחה קשר מיוחד עם התלמידים: היא ארגנה לחלק מהתלמידות את חגיגות בת המצווה, וכבר פעמיים ליוותה תלמידות שחלו ואף ישנה איתן בבית החולים. "לאחת מהתלמידות גילו גידול סרטני, הייתי לידה לילות כימים. הקשר עם התלמידים מיוחד מאוד, ואני מתייחסת אליהם כמו שהייתי רוצה שיתייחסו לילדים שלי בעתיד. זה קשר חזק יותר, כי אני מאמינה שהתהליך משמעותי כאשר יש התייחסות מתמדת לתחום החברתי והרגשי. ככה אפשר לקדם את התלמידים".

"הילדים כותבים על החול ועושים יוגה"

בשעה שרוב עובדי מערכת החינוך יכולים אולי לחלום על הים במשך יום הלימודים, הגננת ענת סלע (50) מגן חופית בחיפה מבקרת בו דרך קבע - והיא עושה זאת עם ילדי הגן. "הים נמצא במרחק חמש דקות הליכה", היא אומרת, "כל תוכנית העבודה של הילדים בנויה סביבו, והם מבקרים בו הרבה. הם לומדים בו ואפילו עושים בו יוגה".

היא גננת כבר 25 שנים. את הקריירה החינוכית החלה כגננת בגן פרטי בשכונת דניה היוקרתית, אך לפני שמונה שנים החליטה לעשות שינוי, ועברה לעבוד כגננת במשרד החינוך בגן חובה. הגן הנוכחי שלה נמצא בבת גלים, הנחשבת מאתגרת לצוותי חינוך. לפני ארבע שנים היא הקימה בו "גן־ים", שבו הביקורים בחוף הם חלק בלתי נפרד מהלמידה. "הלמידה מחוץ לגן משפיעה בצורה הכי טובה על היצירתיות. היא מאפשרת לכל ילד להירגע ולמצוא את עצמו. אנחנו לומדים שם מדעים, על עונות השנה ועל אמנים שמציירים את הים. הילדים גם לומדים שם לצייר בעצמם, וכשלומדים אותיות, הם כותבים אותן על החול.

"בחלק מהפעמים עשינו בשיתוף ההורים מבצע משותף של ניקוי החוף. יש באזור שלנו הרבה צבי ים, והילדים מבינים למה אסור להשליך פסולת שמזהמת את הסביבה".

כמובן, היא לא עיוורת לסכנות שטומן בחובו הרעיון הבלתי שגרתי שלה. "יש בכך המון אחריות, והכל נעשה בהתאם לנהלים של משרד החינוך. תמיד מלווים אותנו קב"טים, סיירים וצוות מתוגבר. הילדים מכירים את הנהלים".

בימים אלה ענת מלמדת בגן רק יומיים בשבוע, ובשאר הזמן היא מדריכת גננות. "אני מקווה שאצליח להנחיל תפיסה חינוכית חדשנית בגנים נוספים", היא מוסיפה.

אלא שענת, אולי יותר מגננות אחרות, רואה בגן ובהורים משפחה ושותפים - ודואגת להיות זמינה להם בכל שעה. נוסף על כל אלה, היא פועלת למען משפחות נזקקות: "עובדים לא רק עם הילדים, אלא גם עם משפחות - מול הורים שלא תמיד מסתדרים בארץ או כאלו שצריכים הדרכה, במיוחד אחרי הקורונה. מהרגע שאני מסיימת את העבודה בגן, אני זמינה להורים בכל בעיה".