תוכנית משרד החינוך לקיץ: ככה לא מצמצמים פערים

קשה להסביר את הפער שבין הבטחות שר החינוך יואב גלנט בפברואר להארכת שנת הלימודים לבין התוכנית שהוצגה על ידי משרד החינוך.

שלושה שבועות הם לא חודש מלא, ותשלום של 450-300 שקלים לכל תלמיד הוא הוצאה לא מבוטלת. סכומים כאלה עלולים להפוך את המסגרות האלה ללא משתלמות להורים, שחלקם איבדו את פרנסתם בתקופת הקורונה - גם אם הם גרים בעיר מבוססת.

אי־קיומן של הבטחות פוגע בראש ובראשונה באמון במערכת החינוך. זה קורה לא רק במקרה הזה, אלא בכל חופשה שבה צריך להפעיל מחדש את "בית הספר של החגים" או של החופש הגדול פשוט כי אין תקציב. זו לא הדרך לצמצום פערים.

מעל הכל, משרד החינוך שוב הפנה עורף לתלמידי העל־יסודי, חטיבות הביניים וכיתות י'-י"א. לגביהם אין מענה של ממש, אלא אמירה שהתוכנית תפעל "באופן גמיש על פי החלטת בית הספר וצורכי התלמידים". צריך לומר בכנות, בני נוער רבים כלל לא התכוונו להגיע - יש כאלה שהצליחו ללמוד בזום, אחרים עשו זאת באמצעות שיעורים פרטיים שמימנו הוריהם.

אך יש פלח נרחב של תלמידים מתקשים שנפלו בין הכיסאות, ועל פי המתווה הם יהיו נתונים לחסדי המנהלים. בשל שיקולים תקציביים הם נפלו בין הכיסאות.

משרד החינוך חייב להשקיע את הכסף נכון, לפתוח קורסים בחינם ללימוד מתמטיקה, אנגלית ולשון בכל עיר שכל תלמיד יוכל להירשם אליהם עצמאית. העברת האחריות לתלמידים ולהורים, ולא לצוותים שיכולים להיות מונעים משיקולים אחרים, היא הדבר הנכון לעשות.

יש דרכים רבות לצמצם פערים, התוכנית של משרד החינוך היא ממש לא הדרך. יש בה הסתכלות על המערכת ועל התלמידים כמקשה אחת. אותה תוכנית בכל גני הילדים ובכל בתי הספר היסודיים בכל הארץ. אותן החלטות מתקבלות בנוגע לכל החטיבות והתיכונים - למשל, יכלו להכריח מנהלים בבתי ספר עם מדד טיפוח נמוך לפתוח קורסי תגבור בקיץ. אם רוצים לצמצם פערים, צריך להסתכל מעבר לשנת הלימודים הבאה.