זכות הציבור לדעת? כיצד הפכו הדלפות ביטחוניות לנשק פוליטי בעת מלחמה

פרשת "הדלפת מסמך השב"כ המסווג" שפורסמה השבוע ועל פיה הדליף לכאורה איש מילואים של הארגון מידע לשר שיקלי ולעיתונאי עמית סגל, היא חוליה נוספת בצונאמי ההדלפות שאנחנו חווים מאז תחילת המלחמה.

הפרקטיקה של הדלפות מידע לעיתונאים לא נולדה במלחמה. ניתן לומר ביושר כי בלעדיה חלק גדול מהעיתונאים היו נותרים מחוסרי עבודה וחלק משמעותי מהמידע שהציבור מקבל, לא היה מגיע לידיעתו.

פוטנציאל נזק אדיר לביטחון המדינה

לכולנו ברור שאישי ציבור עושים שימוש בקשריהם עם עיתונאים לצורך העברת מידע, שישרת את האג'נדות הפוליטיות, הארגוניות או האידאולוגיות שלהם. המידע מועבר לרוב מטעם "גורם מדיני או צבאי בכיר" ופעמים רבות משמש ככלי לניגוח יריבים, מבלי לשלם את המחיר של הבאת המידע בשם אומרו. 

רק בשנה האחרונה נחשף הציבור לפרשות כמו הדלפות הקלטת משדה תימן, המסמכים המסווגים שהועברו לעיתון הגרמני "בילד", מידע מרומז ומשמעותי על מתקפת הביפרים הצפויה, יום לפני שהתרחשה, זרם של מידע מישיבות הקבינט, מחקירות משטרה ומדיונים בפרקליטות.

למרות ההבנה למורכבות התופעה ולעיתים אף לנחיצותה, חלק מההדלפות שפורסמו מאז החלה המלחמה, הינו בעל פוטנציאל נזק אדיר לביטחון המדינה, לחוסן של הציבור ולאינטרסים לאומיים. הנושא מעלה את השאלה – האם יש למתוח קווים אדומים שיגבילו את התופעה והאם צריך לגבש כלים שימנעו שימוש מגמתי ומניפולטיבי בהדלפות מידע.

נראה כי להדלפת מידע יש רק יתרון מזווית הראיה של המדליפים. הם אינם חשופים לביקורת ציבורית, אינם נדרשים לתת דין וחשבון על תוצאות ההדלפה ויכולים לחסות תחת צילו של החיסיון העיתונאי, בידיעה ברורה ששמם לא ייחשף.

עד כדי כך רווחת התופעה כך שלעיתים היא נעשית תוך הפרה ברורה של הוראות חוק, של פגיעה בוטה בזכויות חשודים, של השחרת שמם של נחקרים וגרוע מכך – תוך פגיעה בתקינות הליכים משפטיים.

הרשויות מגלות ענין מגמתי בלבד באיתור המקורות

למרבה הצער רשויות אכיפת החוק מגלות ענין מגמתי באיתור מקורות הדלף ובמקרים מסוימים אף נראה כי הן משתפות פעולה עם התופעה. כך למשל תמליל העימות שבין אוריך לפלדשטיין פורסם מספר שעות אחרי התרחשותו, כאשר הנגישות אליו היתה לכאורה רק בידי גורמי החקירה.

קשה להסביר כיצד הוצאה קלטת (שעברה עריכה) של סרטון ממצלמות אבטחה מידי המשטרה הצבאית והפרקליטות והועברה לעיתונאי. פרסום הקלטת בעולם זכה למאות מיליוני צפיות, שימש ככלי ניגוח נגד צה"ל ואף סיכן את שלומם של החטופים.

גם הרמזים העבים על מתקפת הביפרים בלבנון, שפורסמו יום לפני התרחשותה, העמידו בסכנה את אחד המבצעים שבדיעבד שינה את פני המזרח התיכון. במקרים האלה ובנוספים, מקורות ההדלפה לא נחשפו על אף הפרות החוק הכרוכות בהם ולמרות הנזק האדיר שגרמו או יכלו לגרום.

כדי לא לשפוך את התינוק עם המים ומתוך הבנה שלא ניתן למנוע את תופעת ההדלפות בכללותה ואת זכות הציבור לדעת, יש מקום לקבוע בחקיקה כללים שיאסרו העברתו של כל מידע המסכן אינטרסים בטחוניים ולאומיים, או פוגע בהליכי חקירה ומשפט. לשם כך רצוי לאמץ את בדיקות הפוליגרף התקופתיות לגורמים הנחשפים למידע כזה ולקבוע (ולאכוף) סנקציות פליליות כנגד כל מי שמעביר מידע מהסוג הזה.