"את יושבת בחדר, ויש שם אמא שחרדה לחיי הבן שלה שבשבי, וחטוף שחזר רק לפני כמה ימים והוא מספר לה על הבן שלה שנחטף ממסיבת הנובה. סיפורי זוועה וסיפורי גבורה. את לא מכירה אותו, אבל שמעת עליו כל כך הרבה מההורים ומהמשפחה, וכשמגיע אות חיים את גם זוכה לבשר לה שיש כזה. וזו התרגשות מטורפת".
כאוס: תיעוד ממסיבת ה"נובה" סמוך לקיבוץ רעים
סא"ל (מיל') חיה אדלר מדברת מהר, בלהט. נראה כאילו בכל רגע היא חווה שוב את ההתרגשות הזו שהייתה שם בחדר. אנרגיה המשלבת כאב ושמחה, חרדה ואנחת רווחה. כבר שנה וחצי היא מלווה שתי משפחות של גברים צעירים שנחטפו מהמסיבה, כחלק ממערך קציני הקשר של צה"ל. היא הדמות האלמונית שעומדת מאחורי המשפט "ההודעה נמסרה למשפחות על ידי הגורמים המקשרים".
רק לאחרונה סיפרנו את סיפורו של אופיר זליקוביץ', הקצין המלווה את משפחות השבים. חיה, שעדיין לא זכתה לקתרזיס של שחרור החטופים, חושפת את העולם של הקצינים שעדיין מתגעגעים לאדם שלא הכירו מעולם, ונאחזת ברגעים של קבלת אות חיים.
עם אות חיים
"קצין המודיעין הודיע לי שיש אות חיים מחטוף ששב, ואני מייד עדכנתי את ההורים", היא נרגשת. "האמא ביקשה ישר לשמוע ממקור ראשון את כל הסיפורים על הבן שלה. אחרי כמה תיאומים והסכמה מצד השב הם נפגשו, וזה מטורף. היא שאלה אותו אם הבן שלה נראה כמוהו, אם הוא פצוע, אם הוא יודע מה עובר עליו, והוא סיפר לה כל מיני אנקדוטות על הבן שלה שגרמו לה להבין שזה באמת הוא.
הייתה בחדר אנרגיה של כאב ושמחה מטורפת. כי היא עדיין מחכה לראות אותו, יודעת שהוא בחיים עד לאותה נקודת זמן, ולא יודעת מה קורה איתו עכשיו. זה נורא מרגש ובמקביל גם גורם לסבל נוראי".
היא בת 51 מרמת גן. נשואה לאורן, אם לנועה (20), לאיתמר (17) ולשירה (12). השתחררה מצבא קבע בשנת 2017, ובתפקידה האחרון היתה ראש מערך ת"ש. לאחר מכן עבדה ככותבת סיפורי חיים. ב־7 באוקטובר גויסה למילואים, ומאז מלווה שתי משפחות של גברים צעירים שנחטפו מהמסיבה. גברים שעדיין לא הופיעו בשום רשימת שחרור. גברים שעדיין סובלים במקום הכי רע מעל ומתחת לאדמה. גברים שנמצאים כבר שנה וחמישה חודשים בשבי.
ביראת קודש היא מספרת על הרגע הראשון שבו הגיעה אל אחת המשפחות, ימים ספורים אחרי 7 באוקטובר. הכאוס במדינה עדיין היה גדול, ורשימת הנעדרים כללה אלפי שמות. "הגעתי ביום שישי בצהריים רגע אחרי שקצין הנפגעים הודיע למשפחה שתהיה קצינה שתלווה אותם, והדופק שלי על 200. לא היתה לי בשורה אמיתית, למעט שהצבא יוצר קשר ואומר שאנחנו יודעים שהוא נעדר ואנחנו על זה. בני המשפחה ידעו שהוא נעדר. הם יצאו לשטח לחפש את הבן שלהם, אספו עליו מידע ברשתות, חיפשו, ולא מצאו כלום.
"ואז אני מגיעה ואומרת 'שלום, אני פה, אבל אין לי מה לתת'. זה לא קל. אין לך מה להגיד חוץ מלתאם ציפיות. להגיד שאת שם כדי ללוות אותם. ומאותו הרגע, עד עכשיו, את בונה קשר עם המשפחה".
חיה צמודה אל המשפחות "שלה" לאורך כל הדרך. בנובמבר 2023, כששוחררו רק נשים וילדים, לאורך המלחמה הארוכה, ובמהלך העסקה השנייה בינואר 2025. בקול רועד היא נזכרת באותה שיחה ב־3 לפנות בוקר, שבה הודיעה לשתי משפחות שנחתמה עסקה לשחרור חטופים, אבל הבנים שלהן אינם נכללים בה. כל השבוע היו שמועות שעומדת להיחתם עסקה, אבל אני הבטחתי כל הזמן למשפחות שהן יקבלו את המידע העדכני והרשמי ממני. ואז יש הודעה רשמית, ואת זו שמתקשרת אליהן.
"אחרי שנה וחצי את כבר מתחילה את השיחה כרגיל, אבל את יודעת שאת מבשרת בשורה מרה. מצד אחד, הנענו תהליך. מצד שני, אלו 42 יום שבהם בטוח הבן שלהם לא חוזר. קיבלנו ניסוח רשמי שבו מודיעים שהשחרור מבוצע לפי קטגוריות, ויש שחרור הומניטרי והגדרות שלפיהן משחררים. ואז את אומרת שהבן שלהם לא נמצא בקטגוריות האלה של המשוחררים. וזה קשה. ומורכב. ואת רואה אותם מצד אחד שמחים כששאר החטופים חוזרים, ומצד שני חרדים כי הם לא יודעים מתי יגיע תורם.
"כקצינה, את צריכה להכיל את הכאב הזה, לשמוע את התסכול, את הכעס הגדול. ויש לא מעט כעס. לא עלי כחיה. על הצבא. הצבא שכשל ב־7 באוקטובר, הצבא שלא מצליח להביא את הבן שלהם הביתה. הצבא שלא תמיד יש לו תשובות לשאלות. ואני מייצגת את הצבא, אבל גם ברגעים הקשים האלה אני יודעת שהצבא עומד מאחוריי ותומך גם בי וגם בהם".
"לא לייצר חרדה"
השיחה לא קלה לה. כמלווה הצמודה, היא רוצה לשמור על פרטיות המשפחות, ושותפה לחרדה לגורל הבנים. לעיתים קרובות מצאה את עצמה מתקשרת לבני המשפחה כדי להודיע על אירועים גדולים כמו חזרה ללחימה או חילוץ חטופים אחרים, אף שאין בהם בשורה חדשה לגבי הבנים.
"אני יודעת שיש משהו בלראות את מספר הטלפון שלי על הצג. אני רגישה מאוד לכך שצריך להיזהר ולא לייצר חרדה נוספת. כאמא, את מבינה שכל רגע בקיום שלהם הוא מלא בחרדה. כל שמועה שמסתובבת, כל ידיעה קטנה בחדשות, מטלטלות את המשפחות מקצה לקצה. בשניות.
"הצלחנו ליצור איזושהי מערכת יחסים ולהחליט יחד מה כדאי להגיד או לא. כמו שמתקשרים מבית הספר או מהגן וקודם כל אומרים שהכל בסדר, כשאני מתקשרת אני אומרת קודם כל שאין מה להיבהל, ואז מספרת מה שצריך.
"שאלתי אותם, למשל, אם הם רוצים לשמוע ממני או לשמוע מהתקשורת מי ישוחרר בשלב א' של העסקה. הודעתי להם על חידוש הלחימה. הם צריכים לדעת מזה. אני תמיד חושבת פעמיים לפני שאני פותחת את השיחה. יש לנו הומור משותף ושפה משותפת, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהם במצב בלתי נתפס. ובכל שיחה אני שומעת את הכאב ואת הגעגוע, ואת חוסר האונים הזה, וזה קשוח.
"אני נמצאת שם גם כשאין מה לחדש, כי אני הכתובת לשאלות קשות שלא תמיד אפשר לענות עליהן. מחזיקה את חוסר הוודאות יחד איתם, ומנסה להישאר אופטימית יחד איתם".
"להחזיק איתם מעמד"
הגבול בין הקשר שלה למשפחות לבין המשפחה הפרטית שלה מיטשטש לא מעט, אבל גם חיה מבינה שעליה לשמור על הנפש שלה. "יש מאחוריי מערך שלם של חוסן ומפקדים, ואני מנסה לשמור על עצמי. זה מאוד מורכב, אבל אני יודעת שאני שם לעזרתם. אנחנו שנה וחמישה חודשים בתוך הבית, בתוך המשפחה, וזה משפיע גם עלי. אני ישנה עם הטלפון צמוד לאוזן. אני מסתכלת על הילדים שלי ומברכת על כך שהם בבית. אי אפשר לעשות את התפקיד בלי להיות עם כל הלב בתוך זה".
בסוכות חגגה הבת שלה בת מצווה. ברגשות מעורבים חיה הודיעה למשפחות שהיא יוצאת לחופשה של כמה ימים, אבל זמינה עבורן לכל דבר. רצה הגורל ובאותה החופשה חוסל מנהיג חמאס לשעבר יחיא סינוואר.
"זו לא היתה החלטה פשוטה, לצאת לחופשה, אבל הבנתי שאני חייבת. ואז חיסלו את סינוואר ודיברתי הרבה עם המשפחות. עשיתי הכל במקביל, כי ידעתי שאני רוצה להיות שם עבור בני המשפחות. המטרה שלי היא לפנות אותם מכל דבר שהוא לא המאבק עצמו לשחרור החטופים".
בעקבות התפקיד, אגב, חיה החליטה להגשים חלום וללמוד תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית באוניברסיטת בר־אילן. "הבנתי שאני מאוד רוצה לעזור לאנשים, בטח בתקופות משבר. התפקיד הזה גם עזר לי להגשים חלום וגם למדתי ממנו המון. למדתי להכיר את הבנים מהסיפורים שלהם, ואני נוטעת בהם תקווה לפי התכונות שלמדתי שיש לילדים שלהם. אני אומרת להם שבחור צעיר עם תושייה יכול למצוא את הדרך להחזיק מעמד, שזה שאוהב לעזור לאחרים ימצא את הדרך לעזור, וכדומה.
"הרי חלק מהתפקיד שלי הוא להחזיק מעמד עם המשפחה ולהיות איתנה כדי שהם יהיו שם בשביל החטוף כשהוא יחזור. בני המשפחות לימדו אותי מה זו אופטימיות, ואני מעריצה אותם על זה. כי גם עם הדאגה והאימה, אנחנו נאחזים בידיעה שהוא יחזור והוא יהיה בסדר. יש מערכת שלמה שרוצה לתת תמיכה ולהחזיר את החטופים הביתה, וכל עוד הדבר הזה לא נגמר - זה לא נגמר. כי אסור לשכוח אותם".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו