למרות המלחמות שלנו: ישראל איננה חברה מיליטריסטית

במאמרו "ברוכים הבאים למחנה המיליטריסטי" (14.03) טוען איתן אורקיבי שהחברה הישראלית נהפכת למיליטריסטית, וזאת בעקבות דברי תא"ל גולדפוס שקרא להנהגה הפוליטית "להיות ראויה" למחיר המלחמה. אורקיבי מוסיף ש"דמוקרטיה תקינה לא יכולה להרשות לעצמה שלובשי המדים יתערבו בעיצוב האתוס הלאומי".

את טיעונו מבסס אורקיבי גם על הסוציולוג, חתן פרס ישראל, פרופ' משה ליסק (שהוא גם אבא שלי). לפי אורקיבי, פרופ' ליסק הזהיר שמיליטריזם לא מתבטא רק בסגידה למלחמה או בפולחן המדים, אלא, חברה גולשת למיליטריזם כשהצבא הופך לגורם המווסת של המתחים האידיאולוגיים והרעיוניים בתוכה.

גבולות חדירים

במאמריו המרכזיים של אבי בתחום של יחסי צבא וחברה, נטען שלמרות מציאות של סכסוך צבאי מתמשך המהווה חלק מרכזי מחייה של החברה הישראלית, ולמרות קיומו של מתח בלתי נמנע בין ערכים אזרחיים למיליטריסטיים, החברה הישראלית בהחלט לא הפכה לחברה מיליטריסטית.

הוא מונה לכך כמה סיבות. למשל, כי נבנה כאן מודל של "אומה במדים" שבה ישנם גבולות "חדירים" בין המגזר הצבאי לחברה האזרחית, כלומר גבולות המאפשרים השפעה הדדית בין המגזרים. זאת לעומת מודל של "קסטה צבאית", שבה, בעיקר בעת מתח ביטחוני, כיוון ההשפעה הוא רק מהצד הצבאי על המנהיגות האזרחית. במילים אחרות, במציאות של "אומה במדים" המגזר הצבאי אינו מתבדל ולכן גם לא מטפח את ערכיו בנפרד מערכי המגזר האזרחי עד כדי רצון לאחוז ברסן השלטון.

עוד טוען אבי, שלמרות הקונפליקט הביטחוני המתמשך, המגזר הצבאי לא שיעבד את החברה הדמוקרטית רק כדי להתמודד עם איומים חיצוניים כפי ש"מדינת קסרקטין" היתה עשויה להתנהג. באופן פרדוקסלי, הדמיון בין הערכים של שני המגזרים אפשרו "אזרוח" חלקי של הצבא ו"מיליטריזציה" חלקית של פעילויות אזרחיות. דמיון ערכי זה מאפשר למנהיגות האזרחית לפתח מנגנונים עמומים לפקח על הצבא כדי שלא יצבור עצמאות יתר, ומצד שני, התערבות בכירי הצבא ומערכת הביטחון בנושאי ביטחון לאומי אפשרה למדינת ישראל לשמר את המשטר הדמוקרטי ואורח חיים אזרחי.

אבי אף טען שתכונות שמנעו השתלטות של הצבא על המערכות האזרחיות ולהפיכתו ל"וסת העליון של מערכת האמונות" הן אלה שכן אפשרו לאנשי הצבא לרתום את קובעי המדיניות לצורכיהם. במובן זה, צודק אורקיבי שזה מסוכן שהצבא הופך לווסת של מערכת האמונות האזרחיות, אבל צדק זה הפך לצדקנות ברגע שמתעלמים מכך שכל התנאים לא אפשרו את קיומו של הווסת הצבאי הזה. אלא הפוך, הנוגדנים לווסת הזה אפשרו לצבא להקרין על המערכת האזרחית בצורה בריאה ומדודה דווקא את הערכים הצבאיים האיכותיים. אני מרשה לעצמי לשער שבתוך טווח זה היה אבא שלי מכניס את דבריו של תא"ל גולדפוס.

לסיכום, אבא שלי קובע במאמריו שהחברה הישראלית לא הופכת למיליטריסטית, הן משום שלא מתקיימים בה התנאים לכך, והם בשל קיומם של "נוגדנים" שונים המונעים זאת.

המחויבות של דור תש"ח

אמנם חלפו כ־20 שנה מאז פורסמו המאמרים המרכזיים של פרופ' ליסק בתחום זה ויכול להיות שדברים השתנו. אולם זה יהיה מעניין לבדוק אם באמת הגבולות החדירים בין הצבא לחברה הפכו לאטומים ולכן האליטה הצבאית מפתחת ערכים משלה שמאיימים לקבוע את סדר היום האזרחי. בכל מקרה, תמוה בעיניי כיצד לוקח אורקיבי מבנה מורכב של טענות של חוקר המגיע למסקנה שהחברה הישראלית אינה בנתיב של מיליטריזציה ושולף ממבנה זה טענה אחת ובכך היא מאבדת את ההקשר שלה ומבסס עליה מסקנה שישראל כן הופכת למיליטריסטית. במעשה זה שם אורקיבי את המטבע מתחת לפנס ומודיע לכולם שהוא מצא את האבדה.

זו לא הפעם הראשונה שאורקיבי מבסס את טיעוניו על "אזהרותיו" של פרופ' ליסק. הוא עשה זאת במאמר אחר לפני כשנה, שבו הוא יצא כנגד האליטה הביטחונית שהתייצבה לצד המחאה כנגד המהפכה המשטרית. שם טען אורקיבי שבצמרת הצבא כבר אין פלורליזם חברתי וגיוון פוליטי ושהיא מדברת בקול אחד ולכן היא מצעידה את ישראל לכיוון מיליטריסטי. גם כאן בעצם טוען אורקיבי שהגבולות בין הצבא לחברה הפכו לאטומים ולכן יש סכנה למיליטריזם של החברה הישראלית. כאמור, את הטענה הזו מבסס אורקיבי על כתביו של ליסק, בעוד האחרון קובע הפוך. כך, חובר אורקיבי שלא במודע לקולות הפוסט־ציוניים מולם נאבק בשנות ה־90 אבא שלי. אבל אין זה פלא שבעידן שבו לכאורה אין אמת וכל אחד מציג את המציאות כפי שנוח לו.

שיחות רבות וארוכות ניהלתי עם אבא שלי על ענייני השעה. מדינת ישראל, שאבי היה יחד עם חבריו לפלמ"ח ולדור תש"ח בין מקימיה, היתה הדבר הכי חשוב בחייו. אני יודע שאבא שלי היה אולי מסתייג מעצם ההטפה של תא"ל גולדפוס לדרג המדיני. הוא גם היה מסתייג מהערכים ההיררכיים של יוצאי הצבא המביעים את דעתם על המערכות האזרחיות, אבל הוא בהחלט היה מצדד במהות של דברי הקצין שקראו למנהיגות האזרחית לקחת אחריות על המחדל הגדול ביותר של 7 באוקטובר שמאיים לפורר את הנס מעשה אדם שקוראים לו מדינת ישראל. באותה נימה, הוא לבטח היה מצדד בהתייצבותם של בכירים לשעבר במערכת הביטחון כמגן אנושי על הדמוקרטיה הישראלית. חדי האוזן שבינינו בוודאי שומעים רחשי התהפכות וחוסר נחת הנשמעים במעלה הר המנוחות בירושלים. √

מיכאל ליסק הוא מחנך בתיכון אופק (אנתרופוסופי) בעין החורש