היינו בדרכנו בחזרה מיום ההולדת של אחיינית שלי ביישוב כוכב השחר לביתנו בשערי תקווה. בשעה 20:45, בערך קילומטר לפני צומת תפוח - על כביש 505, שמענו את היריות. זה היה מאוד מפחיד. הייתי חייבת לתפוס את עצמי כמה שיותר מהר ולברוח. זה היה או לברוח או שיירו עלינו שוב. צעקתי "שמע ישראל" ובדקתי מה קורה עם הבנות שלי. אחת מהן לא ענתה, היא היתה בהלם.
פרויקט מיוחד ב"ישראל היום". ה"כמעט הרוגים" והתושבים הזועמים מספרים על ניסיונות הפיגוע מהם ניצלו בנס. "סליחה שלא נרצחנו": תושבי יו"ש ששרדו בנס ניסיונות פיגוע - מפחדים וזועמים
ברגע שירו עלינו חשבתי על הפיגוע שבו נרצחו הלל ויגל יניב ז"ל, מרחק קצר משם. חשבתי גם על לוסי, מאיה ורינה די ז"ל, שנרצחו בכביש 90. פחדתי שאנחנו יכולנו להיות כמו משפחת די. ברוך השם, זה לא קרה.
חייבים שינוי
לאחר מכן שמעתי על כך שכמה שבועות קודם לכן, ירו לעבר אוטובוס. לא ידעתי שהיה שם אירוע ירי כזה. לא מדברים מספיק על זה. במקרה שלנו דיווחו, אבל לא היה שיח כללי סביב זה. אין לי שום עניין בפרסום. המטרה היא שהממשלה תעשה משהו, שתתעורר כדי למנוע את הקורבנות הבאים. אין פתרון אחר מאשר נוכחות צבאית יותר גדולה במקום הזה. אם היה שם כוח צבאי, המחבלים לא היו מגיעים לשם.
חייבים לבצע שינוי. לא יכול להיות שבכל כמה ימים יורים עלינו. נכון שגם אם הייתי יודעת על פיגוע הירי באזור, כנראה שהייתי עדיין נוסעת. חוץ מלומר תפילת הדרך אין לנו יותר מדי מה לעשות. אלו כבישים שנועדו לקחת אותנו ליישובים ישראליים. אני שומעת המון ביקורת על כך שאנחנו נוסעים בכבישים, שזו "בעיה שלנו". אבל צריך להבין שזו הדרך אל המשפחה שלי. אנשים נוסעים גם לים המלח, גם זה כביש מסוכן. לנו, אין ברירה.
לפני כמה ימים החזירו לי את הגלגל שנפגע מהירי. עדיין יש בו חור. יש פגיעה של קליע בשמשה הקדמית שלנו, במקום שבו אני, כנהגת, יושבת. זו תזכורת יומיומית למה שקרה לנו. מפחיד לחשוב איך זה יכול היה להיגמר - ואנחנו מודים על הנס בכל יום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו