קארין באומן: "במחלקה נפלתי מהכורסה לרצפה. שמעו את כל הגוף שלי נשבר"

כהרגלה הכפוי בשנים האחרונות, קארין באומן יושבת בחדר הקטן והריק בבית אמה שבצפון תל אביב. הפיג'מה הרופפת מנסה לגונן על גופה ההולך ומצטמק, והאינפוזיה ממשיכה להיתלות לה מהווריד, מתעקשת לספק לבשר הצנום ולעור המוכחל מרוב דקירות עוד קצת חומרי הזנה חיוניים.

כבר בשנה שעברה, בראיון שהתפרסם במארס 2021, פגשנו אותה במצב הזה, ומאז נדמה שרכבת ההרים שבה מתנהלים חייה הפכה את שיערה לדליל מתמיד, ואת שיניה - שרובן נגרסו במאבק בין התקפי ההקאה לבולמוסי האכילה הכפייתיים - לפגומות ולחסרות עוד יותר.

באומן מדברת עדיין באיטיות ובלחש, וגם הדמעות בקושי מצליחות לזלוג - תוצאת התמודדות של יותר מעשור עם מחלת האנורקסיה, שמקרבת אותה מיום ליום לקצה גבול יכולת הגוף לשרוד. היומן האישי שלה, שאת דבר קיומו חשפה בפנינו בפעם הקודמת, עדיין מונח לצידה על המיטה, מלא טקסטים בכתב יד צפוף ועגול. בדפי היומן היא פורקת את שעל ליבה ומפנטזת על ימים בריאים יותר, שגם היא כבר מפקפקת אם אי־פעם יגיעו.

"חודש חדש, שבוע חדש ועוד יום חדש, ואני נותנת עוד צ'אנס חדש להתמודדות עם המחלה", היא מקריאה בקול רועד את הטקסטים האחרונים שכתבה. "מאחלת לעצמי שגם היום אוכל לשתות בקבוק 'אנשור' (משקה שאמור לספק ערך קלורי של ארוחה; ע"ס) ולא למעוד, אפילו שאני יודעת שיהיה קשה - ואולי גם אם אצטרך לשתות שני בקבוקים.

"מאחלת שאוכל להתאושש ולעלות מהמשקל מסכן החיים. להוריד את חומות הפחד ולהתאושש. להתחזק ולהתחיל להתרגל למסע עצמי של החלמה. לא לחזור אחורה. אבל אני לא רוצה להבטיח סתם, כי קשה לי ואין לי עזרה. אני נמצאת באותו מצב, ושום דבר לא זז. אני כל כך רוצה לצאת מהדיכאון. תמשיכו לעזור לי ולהתעניין בי, זה עוזר לי. זה מרים אותי מהייאוש. מותר לי לאחל לעצמי לרצות לשרוד עוד יום, עוד שבוע ועוד חודש. אני לא רוצה למות".

בראיון לפני שנה אמרת שבדף האחרון של היומן כתבת "החלטתי לוותר על החיים".

"לא התכוונתי להגיד אז שאני רוצה למות, אלא שאני מקבלת את זה שאני כנראה לא מסוגלת לחיות. אני רוצה לחיות, אבל לא מסוגלת, ואז התחלתי להבין את זה".

"הסוכנת בפריז העירה לי"

סיפורה העצוב של באומן - שבמשך שנים נרקח מחומרים שיכולים לפרנס במקביל מדורי רכילות, אופנה ובריאות - סופר בהרחבה לאורך השנים, גם ב"ישראל היום". היא עצמה לא אהבה מעולם לשתף את דבר התמודדותה עם האנורקסיה, עד שבראיון המקרי ההוא במארס 2021, שבו התכוונתי בכלל לראיין את אמה, יהודית באומן, ואת בעלה הזמר שימי תבורי, הסכימה קארין במפתיע לדבר על עצמה ולשתף. מאז החליטה להפוך את מאבקה הפרטי למאבק פומבי - שלווה בכתבות בטלוויזיה והגיע (בינואר האחרון) עד לוועדת הבריאות של הכנסת.

"בשנה הזאת גיליתי שהתגובות שאני מקבלת מאוד מחזקות אותי. מאז שהתחלתי לדבר על זה, אני מקבלת המון תמיכה", היא מסבירה בקול חלוש.

מצב הרוח שלך השתפר מאז?

"במחלה הזאת יש הרבה שינויים במצבי הרוח. אני יכולה להתעורר בבוקר מלאה בייאוש, אבל בסוף־בסוף, לא משנה כמה כואב לי וכמה אני סובלת, הרצון לחיות מנצח הכל. תמיד. עובדה שאני נלחמת כבר יותר מעשר שנים".

יהודית: "הכתבות שפורסמו עליה מאוד השפיעו על מצב הרוח שלה. קארין הפכה לסמל של מחלה נוראה, שהיא שכיחה הרבה יותר ממה שחושבים. המון אנשים סובלים מהפרעות אכילה ומדימוי גוף בעייתי. כשאתה רואה את קארין, אתה לא יכול להתעלם, ואין אדם שהמראה שלה לא מעורר אצלו תגובה. האהבה כלפיה רק גדלה".

קארין, כמה את שוקלת היום?

"הבוקר שקלתי פחות מ־28 ק"ג, והחלום שלי הוא להגיע ל־40 ק"ג כדי להתייצב. אבל אני רחוקה משם מאוד. אני כבר מדמיינת את החיים שאחרי. יש לי חלום שבו אני לובשת שמלה דקה, יוצאת לטייל, רואה אנשים, צוחקת ומרגישה את הרוח. אני גם רוצה לשחות. אני כל כך אוהבת את החיים, ואני כלואה. אני ליד החיים, הם עוברים מולי ואני לא מצליחה לחיות אותם כמו שאני רוצה ומדמיינת. אני מספרת לך את החלום, אני רואה אותו בעיניים".

יש לך עוד חלומות?

"כן, לטייל בעולם. אבל תמיד, לאורך כל חיי, התחייבתי שאני אעזור לבנות אחרות שמתמודדות עם המחלה שלי, כי רק מי שעוברת את זה, כמוני, יכולה לדעת באמת מה חולות באנורקסיה עוברות".

באומן מתגוררת בדירתם השכורה - והזקוקה מאוד לשיפוץ - של אמה ושל שימי תבורי, שבעצמו מיואש מהמצב (אליו עוד נגיע בהמשך). יש לה חמישה אחים: אורלי (44), דוגמנית עבר ואם לשלושה, שחיה בלונדון; רֶנֶה (42), דוגמן עבר שהצטלם לקמפיינים בינלאומיים והיום עושה עסקים בקפריסין; אנה (40), דוגמנית עבר ואם לשניים שחיה בלונדון; סטיבן (37), איש עסקים שמתגורר בלונדון; ונטלי (33), דוגמנית עבר ואם לארבעה ילדים. כולם נולדו בהולנד ועלו לארץ עם אמם. כולם, למעט סטיבן, עבדו בתחום הדוגמנות והאופנה.

קארין, שבעוד פחות משבועיים תחגוג את יום הולדתה ה־35, היא הרביעית בין האחים. בצעירותה דמיינה את עצמה מהלכת במסלול חיים דומה לזה של אחיותיה - שילוב בריא בין משפחה, קריירה וילדים - אבל לפני יותר מעשור חלתה באנורקסיה, ומאז לא הצליחה להחלים או להשתקם. ככל שחולף הזמן, כך גובר החשש שגורלה עלול לככב במדורים עגומים בהרבה ממדורי הרכילות.

"בצעירותי דמיינתי את עצמי צועדת במסלולים הכי חשובים של המותגים הכי גדולים", סיפרה כאן בשנה שעברה. "שקלתי אז קצת יותר מ־50 ק"ג והתפללתי לאלוהים שיעשה אותי רזה. לאט־לאט גדלתי וגבהתי, ובכל פעם שהצלחתי לרדת במשקל, רציתי לרדת עוד. בהמשך היתה לי סוכנת בפריז שאמרה לי: 'הכל אצלך מושלם, רק תורידי חמישה ק"ג, ולא תפסיקי לעבוד'. התחלתי לרדת עוד. ירדתי חמישה ק"ג, ואחרי חמישה רציתי עוד חמישה, ועוד חמישה - ולא הפסקתי".

לפני 12 שנה, בגיל 23, היא התאשפזה לראשונה בְמחלקה לחולי אנורקסיה בבית חולים. מאז, למעשה, לא נפרדה ממנה. יותר משליש מחייה היא מבלה בבתי חולים, מרותקת רוב ימיה למיטה בחדרה. עכשיו היא שואפת להתאשפז שוב.

"בהתחלה ירדתי במשקל באמצעות דיאטות בריאות ושגרתיות, כאלה שכמעט כל אישה עשתה לפחות פעם אחת בחיים. אחר כך עברתי לצומות. ניהלתי רשימות של קלוריות. הפעם הראשונה שהקאתי היתה בחזרות לתחרות 'נערת השנה', כשהייתי כמעט בת17. רציתי להגיע לשם כמה שיותר רזה. אני זוכרת שאכלנו ארוחת צהריים, ואני לקחתי שני ביסים ומייד הלכתי להקיא. אחת המתמודדות שמעה אותי והלכה להלשין עלי למארגנים, אבל הם לא עשו עם זה כלום".

באומן סיימה את התחרות כסגנית ראשונה, תואר שהיה אמור לבשר באופן רשמי על תחילת הקריירה שלה כדוגמנית, אבל בפועל הסתיים במחלה הארורה. "התחלתי להקיא יותר ויותר. חברתי למישהי עם הפרעות אכילה, והיא לימדה אותי הכל. שיטות הקאה, כדורים משלשלים. הייתי עושה הכל בסתר, אף אחד לא ידע מה אני עושה. ירדתי עוד ועוד במשקל, עד שהתחלתי להתעלף במסיבות. חברים היו מחזירים אותי הביתה. אמא היתה שואלת, 'מה קרה שאת חוזרת כל כך מוקדם?' ואני הייתי ממציאה לה שקרים. בשלב מסוים הפסקתי לראות אנשים, התרחקתי מכל החברים. עד שיום אחד, כשהייתי בת 23, נכנסתי למקלחת, שכחתי לנעול את הדלת, ואמא שלי נכנסה וראתה הכל. הגובה שלי הוא 1.69 מטר, ושקלתי אז 43 ק"ג".

"אתפוצץ מכאבי בטן"

באומן מטופלת בביה"ח איכילוב במחלקה פנימית מייעצת, שם היא מקבלת באמצעות נוזלים את הוויטמינים החיוניים שהגוף זקוק להם. "במחלקה עוזרים לנו מאוד ומחזיקים את קארין בחיים", אומרת יהודית, "הצוות הרפואי אומר שהיא נס רפואי".

באומן שומעת ופורצת בבכי קורע לב. "אני מפחדת לעלות במשקל. אני צריכה לעשות את הסוויץ' בגוף ובמוח, ואני לא מצליחה. הקוראים בטח לא מבינים מה הבעיה שלי לעשות את הסוויץ', אבל אני לא מצליחה.

"שלשום שתיתי בקבוק 'אנשור' אחד, ועכשיו אני מפחדת לשתות עוד אחד. הראש והמחשבות לא מאפשרים לי. אם אשתה - אני אתפוצץ מכאבי בטן. זה שילוב של בעיה נפשית ופיזית. אנשים אומרים לי, 'בואי תאכלי איזה קוסקוס טעים שאמא שלך עושה'. נו, באמת? נראה לכם שאני יכולה ולא רוצה? זה מאוד מעליב. הרבה חושבים שזו מחלה של 'מטומטמות', הם לא מבינים כמה היא קשה".

לצערי, אני לא מבחין בשיפור במצבך מאז הפעם האחרונה שבה נפגשנו.

"מאז הפעם האחרונה שראית אותי, המצב שלי הידרדר עוד יותר מבחינה פיזית. אתמול, למשל, נפלתי במחלקה. ניסיתי לפתוח את הכורסה, וכנראה עשיתי משהו לא נכון ועפתי לרצפה. שמעו את כל הגוף שלי נשבר. אמא הלכה להביא לי בדיוק מדבקות, וצעקתי לה, 'אמא, אמא, אמא'. הכל מאוד כואב לי. אבל דווקא מבחינה נפשית אני מרגישה שאני יותר חזקה להילחם. החלום שלי הוא לא רק להבריא, אלא לעשות לאמא שלי נחת".

קארין גם סובלת מאי־ספיקת כליות, ולדברי יהודית, "ככל שהזמן עובר, כך הן עובדות פחות. עשיתי בדיקות כדי לגלות אם אני מתאימה לתרום לה, אבל בגלל מחלות הרקע שלי הוסבר לי שלא אוכל".

עכשיו באומן מנסה שוב לגייס את האמצעים הכספיים, בניסיון לטוס ולהתאשפז במחלקה פרטית לטיפול בחולי אנורקסיה בלונדון. מדובר בבית חולים פרטי מפורסם שהציל הרבה מאוד נערות ממוות, ועלות האשפוז בו היא 12 אלף דולר לשבוע אחד בלבד.

"אושפזתי הרבה מאוד פעמים במחלקה להפרעות אכילה בתל השומר, אבל היה לי קשה שם וסבלתי מאוד", היא מסבירה, "היו הרבה ניסיונות, אבל זה לא עבד. הרגשתי שזה היה סיוט שלא קידם אותי לשום מקום".

יהודית: "דעתי היא שקארין היתה צריכה להתגבר על עצמה ולעשות יותר מאמץ, אבל אני לא יכולה לכפות עליה. בזמן הזה היא הולכת ונעלמת לי מול העיניים".

אי אפשר לכפות אשפוז?

"לא מאשרים לנו את זה, וכפייה עושה בסופו של דבר נזק גדול יותר. הרבה מאלה שכפו עליהן להתאשפז, כשהן השתחררו - הנזק שנוצר להן אחר כך היה עמוק יותר".

קארין: "הכי מפחיד אותי שדווקא החברות הכי טובות שלי לא שרדו - ונפטרו. הרבה מתות, ולא מדברים על זה בכלל".

איך את מתמודדת עם הבשורות על חברות שנכנעו במאבק?

"אני לא מעכלת את זה, משתדלת לא לחשוב על זה, כי אם אני אכנס לזה זה יכול להיות מאוד מסוכן בשבילי. אני לא במצב שאני יכולה להכיל מקרים כאלה".

מי שמתמודדים עם המאבק במישור הכלכלי והמנטלי שלו הם יהודית ושימי תבורי, בן זוגה בשנים האחרונות.

"אני לא יכולה לזוז ממנה. שאר הילדים שלי מתחננים שאבוא לבקר אותם בחו"ל, רוצים לראות אותי. הבנות שלי לפעמים צריכות את העזרה שלי, אבל אני לא יכולה", מספרת יהודית תוך שהיא מעסה את רגלה הצמוקה של בתה. "אני כמעט כל יום עם קארין באיכילוב, ועכשיו, בגלל הבעיה שהתפתחה לה בריאות, אנחנו נמצאות שם יותר.

"השאיפה שלי היא להצליח להכניס את קארין לאשפוז בבית חולים פרטי בלונדון, שהוא התקווה האחרונה שלנו. זה בית חולים לאנורקסיה קשה, והעלויות שלו כאמור גבוהות מאוד. יש לה דרכון הולנדי, וניסיתי להתחנן ולפנות, אבל בגלל שמדובר בבית חולים פרטי - אם לא נביא את הכסף הדרוש, לא יקבלו אותה".

התרומות שגייסתם עד כה לא עזרו?

"היו לנו תרומות, והרבה אנשים באו עם כוונות מאוד טובות, אבל זה עזר לנו רק כדי לשרוד את החיים פה. אני כל הזמן מנסה, אבל זה מאוד לא פשוט. אני מתה לקחת את קארין ולשים אותה בבית החולים בלונדון. המחשבה שהחיים של הבת שלי תלויים בכסף שאני לא מצליחה להשיג - ממוטטת אותי".  

שימי: "בראיון הקודם שעשית עם קארין לא הסכמתי לפרסם את פרטי חשבון הבנק שלנו, כי קיוויתי שנצליח להסתדר בכוחות עצמנו. היום אנחנו כבר לא מסוגלים, ואני מבין שאין ברירה ושזאת לא בושה. פניתי בעצמי לכמה אנשים שיש להם אפשרות לתמוך, אבל ללא הצלחה".

יהודית: "הרכב שלנו בקושי נוסע, ואנחנו חנוקים. אבל אני מפחדת שיגידו עלינו 'שוב פעם הם מבקשים?'"

שימי: "פניתי כמעט לכל עשירי ישראל שאתה מכיר, ניסיתי לרתום אותם לעזור לה, אבל יש להם שיקולים משלהם והם מתחמקים. אני לא רוצה להגיד שמות, כי זאת זכותם. אנשים שבשבילם זה כלום, ובשבילה זה חיים. אם לי היו מיליונים, הייתי עוזר".

יהודית, המחשבה שאולי לא תצליחי להציל את בתך חולפת בראשך?

"יום־יום. אין יום שאני לא חושבת שלא אצליח להציל אותה. אני רצה אליה באמצע הלילה לבדוק שהיא נושמת. בכל לילה, בשעה שתיים, אני בודקת שהיא לא קיבלה דום לב. בכל יום שמסתיים אני שואלת את עצמי, מה יקרה מחר? מה יהיה אם היא לא תהיה?

"אני רוצה לעזור, אבל ידיי כבולות. אם כל אחד ייתן כמה שקלים, אנחנו נוכל להציל אותה. אם אאבד את קארין, ימים ספורים אחריה גם אני אלך אחריה מרוב שיברון לב. אני אסיים את חיי מתוך עצב, וכבר לא משנה מה יהיה, כי אני לא אחזיק מעמד".

"רוצה להיוולד מחדש"

בוקר אחד, לפני כמעט שנה, בעוד רגע של ייאוש מצמית, כתבה קארין מכתב קורע לב לאמה, שבו הודיעה לה שהחליטה לוותר במלחמה באנורקסיה ובמאבק על החיים.

"אמא, אני רוצה להגיד לך בפעם האחרונה, מכל הלב שלי ובכנות אמיתית, שהחלטתי סופית להפסיק לנסות להילחם במחלה", כתבה בכאב, "אני לא מסוגלת יותר ועברתי מספיק קשיים בחיים. אני עדיין עוברת מסע של מצוקה נפשית, ואני עדיין מאוד חולה ומכורה למחלה, פיזית ונפשית. אני מידרדרת מיום ליום. יודעת שבתוך הלב שלך את יודעת ושותקת כדי לגרום לי להיות חזקה. את אמא טובה, וגם לך יש קשיים וטראומות מהכל".

ממש לקרוא ולדמוע.

"זה נכתב ביום שהייתי בו במצב רוח מאוד פסימי והרגשתי שאני מתעייפת מלהילחם. אני לא רוצה למות. אם הייתי רוצה, זה היה קורה מזמן. אבל הגעתי למצב שאני כבר לא רוצה שיעזרו לי, לא רוצה להיות נטל על אף אחד. אני רוצה לעזור לעצמי, אבל נגמרו לי הכוחות".

בקיר החדר מולה תלויה תמונה שלה מהימים שקדמו למחלה. ניבטת שם נערה יפה וחייכנית. "התמונה הזאת מונחת פה כדי לתת לי תקווה", היא מסבירה, "הייתי עושה הכל כדי לחזור למצב הזה. מתמסרת כל כולי לטיפול ולא מוותרת".

בעוד פחות משבועיים תחגגי יום הולדת 35. מה תאחלי לעצמך?

"אני רוצה לחגוג את יום ההולדת הזה במחלקה ראויה - ולהיוולד מחדש".

יהודית: "אני עדיין חולמת לראות אותה נכנסת לחופה". 

הפרעת אכילה - "זיהוי מהיר מסייע"

"הפגיעה בעקבות הפרעות אכילה עלולה להיות כפולה", מסבירה ד"ר עינת צוברי, מנהלת המרכז לטיפול בהפרעות אכילה "הדרים" ובית החולים שלוותה מקבוצת כללית. "היא יכולה להוביל לדופק נמוך, לכאב חד, לחוסר איזון גופני וכדומה. במקביל, הפרעת אכילה עלולה לגרום לפגיעה פסיכיאטרית, שיכולה להוביל לדיכאון, לחרדה, ואף לניסיונות אובדניים.

"הסימנים לזיהוי אדם שסובל מהפרעת אכילה מגוונים: עיסוק יתר באכילה ובצורת הגוף, סירוב לאכול בחברה, היעלמות לשירותים אחרי הארוחה, ירידה במצב הרוח, התפרצויות זעם והסתגרויות. בסימנים הפיזיים מופיעים סימני חולשה קיצונית, בעיות מעיים, כאבי גרון תכופים או בלוטות רוק נפוחות, צלקות בגב היד כתוצאה מהקאות, ועוד.

"כשהורים מזהים שלבנם או לבתם יש הפרעת אכילה, עליהם ללכת לרופא הילדים או המשפחה, שיש להם כלים קצרים לאבחון ראשוני ויכולת אבחנה אם להתמקד בטיפול גופני או פסיכיאטרי", מבהירה ד"ר צוברי, "ככל שנזהה מהר יותר את המחלה, כך הטיפול יהיה יעיל יותר. התרופה העיקרית לטיפול בהפרעות אכילה היא לאכול, אבל זו התרופה שממנה המטופל הכי מפחד. לכן במצבים אקוטיים צריך להגיע למיון או למיון פסיכיאטרי. בישראל אין הרבה מסגרות ייעודיות לטיפול בהפרעות אכילה, וכל פנייה למרכזים כאלה כוללת המתנה ארוכה ואישורים מיוחדים. לעיתים, בהיעדר יכולת לפנות למסגרת ייעודית, ימליצו על אשפוז בית ועל אכילה בהשגחה מלאה.

"לעיתים רבות המטופלים מתכחשים לבעייתם, מתוך תפיסת מציאות לקויה בכל הנוגע למשקל. במקרים כאלה צריך לבחון את חוסן המערכת המשפחתית, שצריכה לתמוך במטופל".

מידע נוסף על הפרעות אכילה, על הטיפול בהן ועל מרכזים ניתן למצוא באתר העמותה הישראלית להפרעות אכילה.

בת־חן אפשטיין אליאס

erans@israelhayom.co.il

לתרומות: בנק דיסקונט, סניף 152,

מס' חשבון: 30408883. ביט: 050-5988550