"אנחנו היינו חוד החנית ובלעדינו לא היו מכריעים את הקרב", אומר אבישר ראט (67) על חלקם של לוחמי התותחנים בקרב עמק הבכא, אחד מקרבות הגבורה הגדולים ביותר של צה"ל במלחמת יום הכיפורים ובכלל בתולדות המדינה.
בעוד מספר שבועות, ב-24 באוגוסט, יתקיים בבית התותחן בזכרון יעקב ערב הוקרה לגדוד 334 של התותחנים, שמציין יותר מ-70 שנים של תרומה לביטחון המדינה – משלהי קרבות מלחמת העצמאות, דרך הקרבות ההירואיים במלחמת יום הכיפורים בעמק הבכא ובכיבוש החרמון, ועד מלחמת לבנון הראשונה והשנייה. היום ייעוד הגדוד הוא לחימה עם רקטות ה-MLRS ובראשו עומדת המג"דית הראשונה בצה"ל.
אלא שלצד הפעילות הענפה של הלוחמים ישנו גם תסכול גדול מכך שסיפורם לא נשמע ולא מוזכר פעמים רבות בסיפורי הקרבות הגדולים של מדינת ישראל. כעת מבקשים לוחמי התותחנים להביא לקדמת הבמה את חלקם בקרבות, שחלקו לא יסולא בפז.
אבישר ראט, אז לוחם שהפעיל מרגמות שהצילו עשרות לוחמים, ואב גאה לשני קציני תותחנים ששירתו במלחמת לבנון השנייה, מספר כיצד נפתחה המלחמה מבחינתו: "תפסנו קו ברמת הגולן בשלושה החודשים לפני המלחמה, אבל בראש השנה התקבלה החלטה שהצילה את חיי – להעביר את הסוללה שלנו מתל פארס למסעדה". סמוך לשעה שתיים החלה המתקפה הסורית ואיתה הרעשה ארטילרית כבדה. "זה היה נורא, לנו היו סדר גודל של 40 תותחים בכל רמת הגולן ולסורים היו 1,000, וכשהם ירו במכה אחת זה היה מטורף. כל קמ"ר חטף בערך שישה פגזים. בתחילה לא היינו מסוגלים להגיב כי כל ירי מצדנו זכה לאש כבדה בתגובה. אף אחד לא הכין אותנו למלחמה, הכינו אותנו ליום קרב. הצלחנו בגלל הנחישות – אם הם היו מאמינים בעצמם לא הייתי מדבר היום.
"היינו בכמה קרבות מאוד מהותיים. בימים הראשונים סייענו למוצבים הנצורים רבות. הם ממש זעקו לעזרה כי הסורים עלו עליהם. חיל האוויר מאוד נשחק והרבה מטוסים נפלו, וגם הטנקים קרסו. הארטילריה עזרה לבלום את הסורים.
"ביומיים השלושה הראשונים לא היו מילואים כלל, אבל למרות זאת הצלחנו להדוף אותם. לא סתם נהרגו שם קרוב ל-3,000 לוחמים, רבים מהם חברי". אחד הקרבות ההירואים ביותר שבהם השתתף ראט היה בקרב עמק הבכא, שהתפרסם בזכות גבורת לוחמי השריון, אך גם לתותחנים היה מקום של כבוד בו.
קרב עמק הבכא התחולל ב-9 באוקטובר 1973, אז החליטו הסורים לרכז מאמץ אחרון בפריצת קו ההגנה של צה"ל בגזרה הצפונית. כ-170 טנקים סורים, לצד כלי רכב ורק"מ נוספים, ניסו לפרוץ לתוך רמת הגולן כשמולם כ-50 טנקים ישראלים שלוחמיהם מותשים לאחר שלושה ימי לחימה וחלקם סבלו מחוסר בתחמושת. במשך שעות ארוכות הצליחו כוחות גדוד 77 של השריון, בהובלת סגן אלוף אביגדור קהלני, לבלום את הכוחות הסורים, תחת אש ארטילרית כבדה. על חלקו בקרב גבורה, קיבל קהלני את אות הגבורה – האות הגבוה ביותר במדינת ישראל. עשרה קצינים נוספים קיבלו על פועלם את עיטור העוז והמופת.
בקרב הבכא, מספרים הלוחמים, ללא מכות האש שלהם והרתעת הסורים יכול להיות שהסיפור היה נגמר אחרת. "ישבנו בהר אודם וירינו בלי סוף. היו מגיעות משאיות ומביאות לנו פגזים ממש לתוך העמדות. היינו פורקים ויורים". למרות שלרוב נחשבים התותחנים למי שיורים מהעורף, לא כך היה המצב במלחמת יום כיפור, מכיוון שכל האזור היה חזית. "טנקים סורים הגיעו ממש עד אלינו", הוא נזכר. במקביל התרחשה טרגדיה קשה בסוללה של הגדוד שהייתה כ-500 מטרים מהסוללה שבה ישב. "באחד הכלים שלנו הייתה טעינה כפולה והוא התפוצץ. שישה חבר'ה נהרגו שם. זה היה מאוד טראומטי. חבר'ה שלנו מספרים שעד היום הם בטראומה".
גם בעת כיבוש החרמון, פעולה דרמטית של גדוד 334, שליוותה את לוחמי חטיבת גולני, סייעה רבות לכך שהכיבוש נחל הצלחה. מכת האש שליוותה את הכוח ומנעה את הרמת הראש של החיילים הסורים הם אלו שהכריעו את כף. "אנחנו נתנו את הסיוע לכוחות, ליווינו אותם במסך אש מתגלגל, 200 מטרים בלבד מהלוחמים".
ראט מבין היתר מדוע זכור חלקם של השיריונרים ולוחמי החי"ר: "ברור שהם עשו דברים אדירים", אך לצד זאת הוא וחבריו מבקשים כעת מעט הכרה על פועלם: "גם לנו היו סיפורי גבורה. מדברים על השריון ועל החי"ר ותמיד יש רושם כאילו התותחנים נשארו מאחור, אבל זה לא נכון. הסתכלתי על מקבלי הצל"שים במלחמה, יותר ממאה איש, אבל מעטים מאוד מהם בתותחנים. מי שקיבל את כל התהילה זה לוחמי השריון והחי"ר, והתותחנים נשכחו. אנשים חושבים שתותחנים זה מרחוק, אבל זה לא נכון. הם נמצאים בתוך קו האש. ביום כיפור כולם היו בחזית וגם לתותחנים היו אבדות. גם לנו יש חברים שנהרגו. לחמנו וראינו את כל זוועות המלחמה על בשרנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו