הנס שבין השורות

במבט ראשון וילה דבשאן שבעיירה סן רמו נראית כמו מקום משונה למדינאות. מדובר בטירה שמידותיה צנועות, בנויה מאבן מחצבות איטלקית מקומית, אשר עיצובה מתיימר לשלב את סגנון זרם ה"אר נובו" האנגלי עם הסגנון הנאו־גותי.

שמה - דבשאן - נלקח מהמונח הטיבטי למצב התודעתי שבו הנפש נפרדת מהגוף; ואת הפארק שפעם הקיף את המבנה קישטו פסלים של אלילים אסיאתיים ואריות לרוב. שם התכנסו המעצמות שניצחו במלחמת העולם הראשונה כדי לקיים עוד דיון - מני רבים - על מיפויו מחדש של המזרח התיכון. והיה זה שם, בוועידת סן רמו של שנת 1920, שהתחוללה היסטוריה ציונית: הכרה בינלאומית בזכות היהודים לבית לאומי בארץ ישראל.

מנהיגים ציוניים, כך יצא, לא נכחו שם לצד ראשי הממשלות של בריטניה, צרפת ואיטליה, ולצד שגרירי ארה"ב ויפן. אך רוחם של חסידי הציונות ניכרה היטב בתמלילי הכנס.

בשיח מנומק ומאופק, הן בשפה האנגלית והן בשפה הצרפתית, הבהירו המדינאים עד כמה עוצמתיים היו טיעוני הציונות - בין שעתיקים ובין שעכשוויים. והשאלה, אם דברי המנהיגים מקורם באהדה נוצרית מרוממת או בשיקולים פוליטיים קרים - הינה שאלה משנית בהחלט.

ועידת סן רמו התקיימה בריביירה האיטלקית למשך שבוע אביבי לפני 101 שנים ועיצבה את גורלה של ארץ ישראל שהיתה אז שוממת ושסועה. אותו עירוב חריג בין אלמנטים מנוגדים משקף גם את אופיו הייחודי של המפעל הציוני. במגילה ארוכה של ערגה יהודית, תקווה יהודית, תקומה יהודית, והגנה יהודית, יש פרוזה - לא פחות מפיוטים, יש חול - לא פחות מקודש, ופרגמטיות - לא פחות מגבורה.

התפילה לנס משמיים קיבלה תימוכין מהעמל היומיומי של הפקידים. דיו רבה נשפכה על ההבטחה התנ"כית לישראל, אבל גם על המשאים ומתנים הרבים סביב ייסודה של הארץ בעידן המודרני.
וככל שמצביאי ישראל הביסו אויבים וקבעו גבולות באמצעות מערכות מלחמתיות קצרות ומבריקות - שליחיה השקיעו עשרות שנים במאמץ שקט לזכות בהכרה בינלאומית לאותם גבולות.

עשרים ושמונה שנות מאבק היו אחרי ועידת סן רמו עד שמדינת ישראל קמה על רגליה. אותה בריטניה, שבכנס קיבלה על עצמה את האחריות על פלשתינה המנדטורית, ואת ההתחייבות להקים שם בית לאומי ליהודים - עתידה היתה להילחם ביישוב עד שתוותר ותיסוג. אבל ועידת סן רמו היתה מעבר לכל ספק פתיחתו של פרק חדש בסיפור האפי של הציונות.

ההבטחה לתקומה בארץ ישראל אמנם ניתנה לאברהם לפני ארבעת אלפים שנים, אך 101 השנים מאז הוועידה היו המשמעותיות ביותר להגשמתה.

ראוי היה לחגוג חגיגות נרחבות בשנת המאה לוועידה. אולם מגיפת הקורונה קבעה אחרת, לדאבוננו. כעת, שנה לאחר מכן, כאשר ישראל - בעוד הפגנה טיפוסית של תעוזה ותושייה ציוניות - הצליחה להתגבר על המשבר, אנו גאים מעומק ליבנו להעניק לוועידת סן רמו את ההתייחסות המגיעה לה. זו היא ללא ספק אחת ההחלטות שהוכיחו את עצמן במבחן הזמן, ואשר שינו את חייהם של מיליוני יהודים מכל קצוות תבל.

מי יתן ונזכה כולנו ללמוד, ליהנות, להעריך ולאהוב את לב תקומתנו באדמתנו, מדינה יהודית בארץ ישראל.