קרב רב: המלחמה המטורפת של הרב מקייב ורעייתו

בשבת, שלושה ימים לאחר הפלישה הרוסית, התקבלה במערכת הביטחון האוקראינית החלטה: חייביםלהוציא את הרב יונתן מרקוביץ' (55), רב העיר קייב, מהמדינה. החשש היה שגורמים פרו־רוסיים, בדגש על לוחמים צ'צ'נים, ינסו לפגוע בו כדי לעורר פרובוקציה. היתה רק בעיה אחת - הרב מרקוביץ' סירב לעזוב. מבחינתו, הקברניט נוטש את ספינתו אחרון.

"היינו צריכים לגרור אותו לרכב", נזכרת רעייתו אינה (53), כשהיא יושבת לצידו חודש לאחר מכן במשרד תל־אביבי רגוע ונינוח ונזכרת בתחילת המסע, שלדבריה היה "שילוב בין סרט הוליוודי לסיפור חסידי", וכלל, בין היתר, נסיעה במהירות מטורפת בדרך חתחתים לגבול אוקראינה־רומניה.

בשבועות האחרונים מנהלים בני הזוג, שמעידים על עצמם כשותפים לכל דבר ועניין בניהול כל הנושאים היהודיים של עיר הבירה האוקראינית, סדר יום מטורף לחלוטין. עוד קודם למלחמה החלו בהכנות לעימות אפשרי, ועם הפלישה ותחילת המתקפה על קייב כינסו את היהודים בבית חב"ד בעיר והמשיכו לסייע לניצולי שואה ולבעלי מוגבלויות שנותרו בבתיהם.

גם לאחר שנאלצו להתפנות תחת אש מהבירה ויצאו בדרך לא דרך מאוקראינה, לא הפסיקו לעבוד לרגע. אף שגם הם פליטים, שגרים מאז הגיעו ארצה בדירה ריקה שתרם להם ידיד המשפחה, השניים לא מספיקים להגדרתם לחוש את האובדן הכבד של מקום מגוריהם, שלא לדבר על הנזק העצום לקהילה הענפה שבנו במשך עשרות שנים.

שניות לאחר תחילת הראיון אינה מקבלת טלפון וממהרת לענות, מסבירה שהיא "כמו משרד קליטה". יום לאחר מכן כבר יצאו השניים לוושינגטון, כדי לפעול למען אוקראינה בקרב מקבלי ההחלטות האמריקנים, ובהם יו"ר בית הנבחרים ננסי פלוסי.

"אני לא יכולה להרשות לעצמי להישבר", אומרת אינה. "גם אני רוצה קצת דיכאון, אבל כמו שגולדה מאיר אמרה - אלה מותרות שיהודי לא יכול להרשות לעצמו. אין לנו זמן להיות פליטים. שלשום קנינו כמה שמיכות כי לא היו לנו עד עכשיו, הדירה שבה אנחנו משתכנים היא של ידיד המשפחה ואי אפשר לדעת מתי יצטרך אותה, אבל כל זה לא חשוב. בני הקהילה שלנו מפוזרים על פני מדינות שונות ואנחנו מנסים לעזור להם. עובדים 14 שעות ביום".

אימפריה יהודית

יונתן ואינה הכירו כמעט בגיל אפס. שניהם היו עולים חדשים שהתגוררו בקריית גת של שנות ה־70, אז עיירת פיתוח רחוקה בדרום הארץ. יונתן נולד ב־1967 בעיר אוז'הורוד באוקראינה, אינה ב־1969 בלנינגרד שברוסיה. שניהם עלו בגיל 4 לישראל, מצאו את עצמם בשכונת עולים מבריה"מ וכשהכירו מצאו שפה משותפת.

"הכרנו לראשונה כשאני הייתי בן 7 והיא בת 5", נזכר יונתן, ואינה צוחקת: "היינו יוצאים עם אופניים לאזור ליד הבית שבו היה בוץ ותופסים צפרדעים. כבר אז הוא הציע לי להתחתן איתו. הייתי כלה מבוקשת כי היו לי אופניים".

הקשר בין השניים ניתק כשהוריה של אינה החליטו לעבור לחבל ימית, שם התגוררו במושב פריאל. "אבא שלי, שהיה מהנדס בכיר בלנינגרד, גידל בימית עגבניות", היא נזכרת.

אחרי פינוי חבל ימית חזרה המשפחה לקריית גת, ואינה, אז בת 20, החלה ללמוד במכללת ירושלים לבנות בשכונת בית וגן. במקביל, יונתן טיפח קריירה צבאית כאיש צוות אוויר בדרגת רב־סרן בחיל האוויר, ולמד לתואר ראשון במדעי המחשב בטכניון.

על ההיכרות המחודשת ביניהם היתה אחראית דודה של יונתן, שהיתה חברה טובה של אמא של אינה. "היא אמרה שיש לה בחור להכיר לי", נזכרת אינה, "אבל לא הסכמתי, מה לי ולחיל האוויר? לקח לה שנה לשכנע אותי, וכשנפגשנו הוא זיהה אותי - עם האופניים והצפרדעים. כמה חודשים אחר כך, באוגוסט 1990, התחתנו".

אחרי החתונה המשיך יונתן לתואר שני בחינוך באוניברסיטה העברית, כשבמקביל עבר מבחני הסמכה לרבנות על ידי הרב עובדיה יוסף ורבנים נחשבים נוספים.

את ההחלטה לחזור לאוקראינה קיבל יונתן ב־1997, במהלך טיול לקברי צדיקים במדינה. "הבנתי שאני צריך להמשיך את הדרך של סבא רבא שלי, שאני נקרא על שמו, שהיה רב ושוחט בעיר הולדתי אוז'הורוד", הוא מספר, "ולכן ביקשתי להיות רב העיר. הרב בערל לאזאר, היום הרב של רוסיה, היה אז האחראי מטעם חב"ד לכל מדינות בריה"מ לשעבר ואמר שאין בעיה. הוא הציע שנקים קודם קהילה בקייב ומשם נמשיך הלאה. מאז עברו 22 שנה".

כשהגיעו לאוקראינה, מספרת אינה, מדובר היה במדינת עולם שלישי. "בקייב לא היה אפילו סופרמרקט. הגענו לדירת שני חדרים עם חמשת ילדינו אז, ולא היתה שם מכונת כביסה. כששאלתי מה עושים, בעלת הדירה אמרה שאני מפונקת כי אני לא רוצה לכבס ביד".

במשך 22 שנה הקימו בני הזוג אימפריה יהודית של ממש במדינה, בסיוע של כמה פילנתרופים ואישי ציבור יהודים, ובהם לב לבייב, שלומי מונשיין ושלומי פלס, וכן הרב לזר. כיום מונה הקהילה אלפי חברים, שבשל המלחמה התפזרו לכל עבר.

בין היתר הקימו השניים גן ילדים ובית ספר פרטי יהודי ברמה גבוהה, מערכת כשרות, תוכניות לצעירים, בית חב"ד לישראלים שאותו מפעיל בנם, הרב אריאל מרקוביץ', ומערך אספקת מזון ותרופות לאלפי קשישים ונזקקים. גולת הכותרת של הפעילות היא גן ילדים פרטי לילדים בעלי מוגבלויות - יהודים ושאינם יהודים.

על פעילותו קיבל הרב מרקוביץ' אות כבוד מהאיחוד האירופי, וכן את העיטור הנשיאותי הגבוה ביותר באוקראינה. בספטמבר 2020 הפך לאיש הדת הראשון באוקראינה שקיבל את מדליית הפרלמנט האוקראיני.

"אגרנו כמויות של מזון, תתפללו עלינו", זעקה הכותרת הראשית באתר "ישראל היום" ב־13 בפברואר, יותר מעשרה ימים לפני המלחמה. בראיון אז סיפר הרב מרקוביץ' על ההיערכות למלחמה, וביקש מהישראלים להתפלל לשלומם.

עם תחילת המתיחות פרסו בקהילה היהודית 120 מסכים ברחבי קייב, מספר סמלי במיוחד של חב"ד השנה, שבה מציינים 120 שנה להולדתו של הרבי מלובביץ', ובאמצעותם פרסמו שני מסרים מרגיעים לתושבים, יהודים ולא יהודים. המסר הראשון היה "תחשוב טוב, יהיה טוב", משפט שמזוהה עם הרבי מלובביץ'. השני, "מתפללים למען אוקראינה והשלום", מסר מהרב מרקוביץ' עצמו.

אך בעודו מרגיע את הרוחות, הבין הרב שיש גם אפשרות שתתרחש קטסטרופה, ובקהילה היהודית בעיר התחילו בהוראתו לאגור מזון, מוצרי היגיינה ומזרנים, בדגש על ציוד בית חב"ד, שבו יש מרתף שמוגן יחסית מפגזים אפשריים.

מחסן צפוף במקום התמלא בקמח, אורז, סוכר, פסטה ומוצרי בסיס יבשים נוספים, שנערמו זה על גבי זה. ביום שלפני המלחמה לא ידעו אנשי חב"ד כי יום בלבד לאחר תחילתה ייסגר הסופרמרקט האחרון בעיר. "קיבלנו החלטה להישאר כמה שאנחנו יכולים, מכיוון שהבנו שבעוד בעלי האפשרויות ייצאו ראשונים, מי שיישארו הם אלו שלא יכולים לצאת", אומר הרב מרקוביץ'.

אינה, מצידה, הבינה שהמצב רציני כששגרירות ישראל התפנתה מקייב בתוך שעות ספורות, ב־21 בפברואר. "נבהלתי נורא", היא נזכרת, "אז החלה המלחמה מבחינתנו. התקשרנו לכל מי שיכולנו ואמרנו להם לעזוב, אבל כבר היה מאתגר יותר לצאת מהמדינה. יונתן הסביר שהוא לא עוזב כי הקברניט עוזב אחרון, אבל בכל מצב אחר היינו עוזבים בשמחה, ואמרנו לכולם שכך הם צריכים לעשות".

"רמזתי בראיונות בתקשורת שצריך לעזוב", אומר הרב מרקוביץ', ואינה מסבירה כי "היה מסוכן לומר בפירוש שצריך לעזוב, רשויות החוק האוקראיניות הרדימו את כולם".

ביום חמישי, 24 בפברואר, לפנות בוקר, החלה הפלישה. "פתאום בשעה 5 לפנות בוקר התחלתי לשמוע פיצוצים חזקים והטלפונים התחילו לצלצל בלי הפסקה", משחזר הרב מרקוביץ', "הסתכלתי דרך החלון וראיתי עשן מיתמר".

עשרות יהודים ושכנים שאינם יהודים התבצרו בבית חב"ד וקיוו לטוב, שומעים מעליהם את המטחים וצופים במיליוני אוקראינים נמלטים על נפשם.

יממה לאחר תחילת הלחימה, ביום שישי בבוקר, הודה הרב מרקוביץ' שאף על פי שהוא מנסה להרגיע את השוהים בבית חב"ד, ובהם גם בני משפחתו, הוא מפחד.

"אני מכיר את המצבים האלה מהארץ, גם מהצבא וגם מירי טילי חמאס וחיזבאללה, אבל כאן זה שונה", הסביר אז. "זו לא מלחמת גרילה ואלה לא רק טילים - זה צבא מאומן להפליא, חזק וכועס, מכיוון שיש כאן התנגדות גדולה. כרב ראשי אני מנסה להרגיע את כולם ולשדר רוגע, אבל אני מודה שאני בעצמי די לחוץ. אנחנו תחת איום של הדוב הרוסי".

אז, יממה לפני שהתפנו מקייב, הבהיר הרב מרקוביץ' שאינו מתכוון לעזוב, אך אמר כי הוא נתון ללחץ כבד מצד השלטונות לעשות זאת. "אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לעזוב כשיש כאן אלפי יהודים", אמר.

אזעקות וטילים

עם כניסת השבת ניסו היהודים להיכנס לאווירה המתאימה, אך התחושות היו קשות. בתחילת המלחמה שכרו חמישה מאבטחים, כל אחד בעלות אסטרונומית של 1,000 יורו ליום, בין היתר משום שבית חב"ד עדיין לא ממוגן כראוי בפני תוקפים אפשריים, בעיקר על רקע אנטישמי, גם בימים שאינם ימי מלחמה.

החשש הכבד היה שפרובוקטורים כאלו ואחרים - אם בשל ניסיון רוסי לערער את המצב במדינה באמצעות פגיעה ביהודים, מכיוון שפוטין טוען שמטרתו באוקראינה היא מתקפה נגד הנאצים החדשים, ואם בשל האנרכיה במדינה המותקפת - ינסו לחדור למקום ולפגוע ביהודים. גם העובדה שבבית חב"ד היו טונות של מזון לא היתה מרגיעה. בעיר שבה המזון הידלדל במהירות, אוכל ותרופות שווים יותר מזהב.

"הפאניקה שבה היינו לא ניתנת לתיאור במילים", משחזרת אינה. "אנחנו הרי ישראלים, ולצערי הרב רגילים לאזעקות ולטילים, אבל באוקראינה אין כלום. הם בכלל לא הבינו מה קורה. אנשים שמעו לראשונה בחייהם אזעקות ונפילת טילים והתחילה היסטריה. קריסת מערכות.

"שאלו אותנו אלפי שאלות, אף אחד לא ידע מה עושים והכל נפל עלינו. יונתן תפס פיקוד והורה לבני הקהילה לארוז דברי ערך ומסמכים ולהגיע לבית חב"ד. הוא ניהל את המבצע במובן הלוגיסטי ואני ניהלתי את הרגעת הרוחות. עד עכשיו יש בחור שגר בבית חב"ד ובכל פעם שיש אזעקה הוא מתקשר, כבר חודש. הוא מתקשר באמצע הלילה ואני מרגיעה אותו ואומרת לו לרדת למרתף".

המצב בקייב הסלים במהלך הלילה. עוד קודם לכן נכנסו טנקים רוסיים לתוך חלקים של העיר, והמתקפה מהאוויר נמשכה עוד ועוד. טיל פגע ברחוב סמוך לבית חב"ד, ולמקום הגיעו גם שמועות מטרידות על לוחמים צ'צ'נים, שנכנסו בהוראת הקרמלין כדי לנסות לעורר פרובוקציות ולערער עוד יותר את המצב הביטחוני בעיר.

בשבת בצהריים הגיעו אנשי שירות הביטחון החשאי של אוקראינה לרב מרקוביץ' ואמרו לו במילים מפורשות: עליך לעזוב את המדינה. הרב מרקוביץ' הוא אדם מוכר באוקראינה, וקודם למלחמה אף היה בקשר הדוק עם שירות הביטחון האוקראיני, כך שלא הופתע לחלוטין מהפנייה, אך כן מההוראה הברורה.

"אנשי השירות החשאי אמרו לי, 'כבוד הרב, בשביל הביטחון שלנו ושל הקהילה היהודית אנחנו חייבים לפנות אותך עכשיו'", הוא מספר. "הם פחדו מפרובוקציות כי ידעו שהרוסים יכניסו את הצ'צ'נים לעיר עם הוראה לבצע כאלה, ואיזו פרובוקציה טובה למוסלמים קיצונים יותר מאשר לצבוע את האוקראינים כאנטישמים שפוגעים ברב היהודי?

"בהתחלה אמרתי במפורש שאני לא נוסע. הרגשתי ואני עדיין מרגיש חובה לשמור על האנשים שנותרו שם, שלא יכולים לעזור לעצמם. עד עכשיו אני מצטער שיצאתי, אבל אני מבין למה זה היה נצרך. הלב לא רצה, אבל המוח הסביר שאני חייב לעזוב".

זו היתה התחלת המסע שאותו מגדירה אינה כסרט הוליוודי. "איש הביטחון החשאי נתן לנו רבע שעה לארוז דברים. איך אפשר לארוז את הבית ב־15 דקות? לקחתי מזוודת יד ומילאתי בה כמה שיותר מסמכים, כמה חלות קפואות לדרך, שימורי טונה ומים. לא היה לנו מושג לאן אנחנו נוסעים".

הרב מרקוביץ' הסכים לעזוב בתנאי אחד - שכל יהודי בבית חב"ד שמעוניין להתפנות מהמדינה, ייצא יחד איתם. למורת רוחו של מלווה השיירה, בכיר בשירות החשאי, הוא נאלץ להסכים ומבית חב"ד יצאה שיירה קטנה. מלפנים נסע איש השירות החשאי ברכב ממוגן ירי שעליו אורות מהבהבים, ומאחוריו ארבעה כלי רכב עמוסים בבני משפחת מרקוביץ' המורחבת וביהודים נוספים. במכונית האחרונה של השיירה נסעו יונתן ואינה, דואגים שאיש הביטחון לא ינסה לנטוש את יתר השיירה, מכיוון שמשימתו היתה להוביל רק את רב העיר קייב למקום מבטחים.

"נסעתי אחרון כדי לראות שהוא לא 'יאבד' את האחרים, בטעות או בכוונה, כי לא היה אכפת לו", מספר הרב מרקוביץ'. "בדרך היו אלפי אנשים. מכוניות עמדו בתור לתחנות ביקורת אוקראיניות, שבדקו בין היתר שהגברים האוקראינים לא יצאו. בכל נקודה אפשר היה להמתין 20 שעות, אבל המלווה שלנו הדליק אורות מהבהבים ועקף את כולם".

השיירה עשתה את דרכה לגבול רומניה, מרחק 14 שעות נסיעה. "בדרך עצרנו לתדלק, ובעל התחנה אמר שהוא מוכן למכור 20 ליטר בנזין לרכב וטען שאין לו סולר בכלל", מספר הרב מרקוביץ'. "איש הביטחון ניגש אליו, אמר שמדובר בנסיעה ביטחונית ושאל אם הוא יודע מה קורה לבוגדים שמסרבים לעזור לכוחות הביטחון בשעת מלחמה. בתוך שנייה הודה בעל התחנה שיש ברשותו סולר".

אינה מספרת שהשיירה נסעה בדרכים משובשות ביותר - ובמהירות מסחררת. "אסור היה לנו לנסוע בדרכים מרכזיות, ולכן נסענו בדרכים שהאחרונים שנסעו בהן היו כנראה הפרטיזנים", היא משחזרת את הנסיעה הדרמטית. "עברנו בורות ענקיים במהירות של 160 קמ"ש. הפחד היה היסטרי, פחד מוות אמיתי, חששתי שהרכבים יתפרקו כי הם היו עמוסים מאוד.

"שבועיים קודם לכן לקחנו את המשפחה לטייל בשטח, היה לנו פנצ'ר בשני גלגלים וחיכינו במשך חמש שעות לסיוע. כאן, ידענו שאם תהיה תקלה ברכב אנחנו נמות. אין מי שיחלץ אותנו. בגלל שהיינו הרכב המאסף, ראינו את המכונית שלפנינו נופלת לכל הבורות, בעומק של חצי מטר, וכך התחמקנו. היינו תשעה אנשים ברכב של שבעה מקומות, עם ציוד, ואם היינו נופלים לבור כזה לא היינו יוצאים החוצה. כשסיימנו את הנסיעה הגלגלים היו מלאים בליטות ופיצוצים. בנס הם לא התפוצצו".

אחרי 14 שעות של דהירה מטורפת הגיעה השיירה לגבול אוקראינה־רומניה, אבל גם אז לא הסתיימו האתגרים. "המתנו בגבול עשר שעות, במרחק של משהו כמו מאה מטר מהשער", משחזרת אינה. "המחסום האחרון היה 50 קילומטר של רכבים צמודים אחד לשני, ולמרות שאיש הביטחון עקף את הכל, בשלב מסוים לא היה אפשר להמשיך והמתנו עם כולם. היו שם אלפי אנשים שחסמו את הדרך, ירד גשם, לא אכלנו ארבעה ימים, אין שירותים וקור אימים. היינו עם ילדים קטנטנים, תינוקות. זה היה סיוט".

בשל תפקידו יונתן הוא בעל סטטוס דיפלומטי, אבל הפעם היתה העובדה הזו דווקא בעוכריו. לוחית הזיהוי של הרכב שבו נסע, שעליה הופיע המספר הסמלי 770, מספר הבניין של בית מדרשו של הרבי מלובביץ' בברוקלין, היתה מאושרת לנסיעה רק בתוך אוקראינה.

כשניסה לשכנע את השומר במעבר הגבול לתת להם לעבור והסביר שהם אחרי מסע מפרך, מלוכלכים ורעבים, נתקל בתגובה אנטישמית - השומר טען שיהודים רגילים להיות מלוכלכים.

הרב הזועם חולל מהומה ומפקדו של השומר, שזיהה את הרב מהטלוויזיה, ביקש סליחה על התנהגותו ואישר למשפחה לחצות את הגבול.

חמישה ימים לאחר שיצאו לדרך, ביום חמישי 4 במארס, הגיעו בני הזוג לישראל והופתעו למראה קבלת הפנים החמה שקיבלו. חניכים וחניכות של בני עקיבא, שכמה ימים קודם לכן נחשפו ליחס שמקבלים הפליטים עם הגעתם לנמל התעופה בן־גוריון, החליטו להגיע ולקבל את הפליטים בשירה ובדגלי ישראל. כשאינה ויונתן מרקוביץ' צעדו בנתב"ג, חשים בטוחים בפעם הראשונה זה שבועות, הם התקבלו בשירת "עם ישראל חי" ובשלטים שבירכו אותם על הגעתם הביתה - לישראל.

"היינו בהלם מקבלת הפנים, זה לא היה מתוכנן", מודה הרב מרקוביץ', ואינה מוחה דמעות של התרגשות. "פתאום התמלאתי בתחושה שאני חלק מהעם שלי", היא מתרגשת גם כעת. "יש יופי בעם שלנו ואנחנו טובים בלהיות ביחד. עוד כשהיינו באוקראינה קיבלנו שיחות מקהילות יהודיות בכל העולם - דרום אפריקה, אוסטרליה, הודו ועוד - ששאלו במה אפשר לעזור".

למרות העובדה שנושלו מביתם, כבר בצעדיהם הראשונים על אדמת ישראל היה ברור לשניהם שזהו לא סוף פסוק. שאת המערכה שלהם על אוקראינה עדיין לא סיימו.

נשברים רק בלילה

גם אחרי שיצאו מאוקראינה, השניים ממשיכים במרץ במלאכת הסיוע לפליטים היהודים.

"אין לנו זמן להיות פליטים, אנחנו עסוקים", אומרת אינה. "אנשים פונים כל הזמן, אחד צריך מיטה, השני דירה. יש לנו שני עורכי דין שעובדים איתנו ואנחנו עוזרים לפליטים להסתדר בישראל וגם בארצות אחרות.

"הקהילה שלנו מפוזרת על פני מדינות שונות. אנשים ברחו בלי מסמכי היהדות, וכשהם מגיעים לקהילה ואומרים שהם יהודים, צריכים סיוע במגורים וכדומה - צריך להוכיח זאת, ולכן מתקשרים לרב ולרבנית.

"אנשים בוכים לנו בטלפון, מספרים על הפחד האיום, ואנחנו עוזרים כמה שאפשר. בקהילה שלנו היו 2,500 איש והיינו מחלקים 800 שקיות מזון בחודש לפני המלחמה. קודם היו לנו מנהלי אגפים ומזכירה, עכשיו אנחנו לבד, בלי מחשב. אין לנו זמן להישבר, מלבד אולי לרגע באמצע הלילה".

הרב מרקוביץ' שומע את דברי רעייתו ומהנהן בהסכמה. "אין לנו זמן להיות עצובים ומדוכאים, כי קבוצה גדולה מאוד של אנשים תלויה בנו ואנחנו לא יכולים להראות חולשה. רק בלילה, לפעמים, אנחנו מרשים לעצמנו לרגע להיכנס להיסטריה, כי אין לנו מושג מה יהיה איתנו. זה קורה רק כשאף אחד לא שומע, רק אנחנו והקב"ה".

הקשיים של הפליטים, מספרת אינה, אינם נחלתם של בני המעמד הנמוך בלבד, אלא גם של אנשים שהיו אמידים מאוד קודם למלחמה.

"חשבונות הבנק שלנו נסגרו בבוקר המלחמה ואנחנו בפועל הומלסים, למרות שאנחנו משתכנים בדירה של חבר", היא מספרת. "אנשים שהיו להם חשבונות באוקראינה הפכו לעניים בתוך רגע. פגשנו אישה שעונדת יהלומים בגודל של פומלה אבל כל רכושה עלי אדמות הוא 5,000 שקל, כי המדינה הלאימה את הבנקים וכנראה שהכסף הלך.

"היו לה 8 מיליון דולר בבנק ועכשיו יש לה כמה אלפי שקלים וזהו. שלשום היא פגשה אותנו כשהיא לבושה בחליפת טרנינג של ורסצ'ה, אבל היא לא יודעת עברית ולא יודעת לעבוד, ועכשיו יש לה 5,000 שקל וחדר במלון בנתניה. זהו".

עם פרוץ המלחמה פתחו בני הזוג ביחד עם ילדיהם קמפיין גיוס כספים כדי לסייע לכמה שיותר נזקקים, אולם הם מספרים שהסכומים אינם מספיקים, והם נאלצים להוציא סכומים ניכרים מכיסם הפרטי.

"הוצאנו עשרות אוטובוסים מלאים בפליטים והעברנו אותם לגבולות - למולדובה, להונגריה, לרומניה", אומר הרב מרקוביץ'. "אין לנו כסף, אבל אין מה לעשות. מוצאים דרכים להחזיר אחר כך. ביטלו לנו אתמול את כרטיסי האשראי האישיים ואנחנו בחובות. אנחנו טסים לוושינגטון, אבל לא היה לנו כסף לשלם על כרטיסי הטיסה. אח של אינה מקריית מלאכי שילם על הכרטיסים".

בחזרה לקייב

לפני כשבועיים, למרות הסכנה העזה, חזר הרב מרקוביץ' לקייב. "התחנכנו על ידי הרבי מלובביץ' שאנחנו צריכים לעשות הכל לטובת עם ישראל", הוא מסביר את ההיגיון מאחורי המעשה המסוכן.

"כן, זה מפחיד, אבל אנשים צריכים אותי. נכנסתי עם אוכל, תרופות ומוצרי היגיינה, ויחד איתי נכנס בני, יחזקאל. ניסיתי לשכנע אותו שלא יבוא, אבל הוא חדור מטרה. אני מתכוון לחזור לשם שוב, אנשים זקוקים לעזרה שלנו".

במשך חמישה ימים היה בקייב, פועל ועוזר לבני הקהילה שנותרו שם. "אני מתכוון לחזור לשם שוב, למרות שמדובר בסכנת חיים", הוא מבהיר. "האנשים שנמצאים שם לא רגילים למצב שבו יורים עליהם טילים, אבל הם גם לא יכולים לצאת. מדובר בניצולי שואה, בבעלי מוגבלויות. אנחנו לא מביאים להם גלידה, לאנשים אין אוכל ותרופות. אני יודע בוודאות על אנשים שמתו כי לא היו להם תרופות".

אינה: "מי שיכול היה לעזוב עשה זאת, ומי שנותרו הם אלה שלא יכלו לצאת. הפנסיה באוקראינה היא בערך 70 דולר בחודש, ועכשיו לא קיבלו אותה בגלל המלחמה. הם במצב זוועה, חיים מהיד לפה במקרה הטוב ומחכים למשיח. זו הסיבה שיונתן חזר. הוא לא הביא שוקולד לאנשים, הוא הביא אוכל. אלו הבקשות שאנחנו מקבלים".

בזמן שהיה בקייב סגר יונתן מעגל מרגש. ל', נער בן 15 שהיה הילד הראשון שלמד בגן החינוך המיוחד שהקימו בני הזוג בעיר, התגורר באזורי הקרבות בסמוך לעיר והיה צורך להוציא אותו החוצה. הבעיה היתה שמכיוון שהוא מאובחן על הספקטרום האוטיסטי, היה צורך שיידע שהרב ממתין לו בסמוך.

כוח מיוחד נכנס ברכב ממוגן ירי לאזור הקרבות וחילץ את ל' ביחד עם אחותו, לבית חב"ד. "כל הדרך הוא אמר 'הרב יונתן מגיע, הרב יונתן מגיע'", מספר מרקוביץ', "לא תכננו לעשות מבצע חילוץ שכזה, אבל מדובר היה בפיקוח נפש".

לא הרבה אנשים היו עושים מה שאתם עושים, מבטלים את עצמכם לחלוטין מול אלו שזקוקים לעזרה. יהיו שיקראו לכם גיבורים.

אינה: "אני מרגישה שכל אחד היה עושה אותו דבר, או כך לפחות אנחנו מקווים. אתה לא נוטש קהילה אחרי 20 שנה. חברים טובים שלנו נתקעו באזור הקרבות, אנשים שזקוקים לסיוע שלנו עדיין נמצאים שם, ולא נעזוב אותם למרות האתגר והסכנה".

הרב מרקוביץ': "גיבור? אני לא מרגיש כמו גיבור, ודאי שלא. עוד לא התחלנו לחשוב בכלל על מה שעשינו כי אנחנו עדיין באמצע העשייה. הותקלת מלפנים? קדימה, תסתער!

"אם נתחיל לחשוב ולהתעסק יותר בעצמנו נילחץ, לכן אנחנו מדחיקים. יש המון שאלות - מה נעשה, איפה נחיה, אבל אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לחשוב על זה. כרגע אנחנו עושים בשביל עם ישראל כל מה שצריך, בלי לחשוב אם ניפגע או לא. צריך להציל יהודים מתוך התופת".

hanangreenwood@gmail.com