ההורים ישראלים, הפונדקאיות באוקראינה: "הפחד הכי גדול שלנו הוא שלא נוכל להוציא את התינוק משם"

"הפונדקאית שלנו נמצאת בכפר ליד חרסון, במקום שאין בו חשמל ומים, באזור שכבר נמצא תחת כיבוש רוסי. הפחד הכי גדול שלנו הוא שהיא תלד שם ולא נוכל להוציא את התינוק".

שולי דבורי (45) לוקחת נשימה עמוקה כשהיא מתארת את הסיטואציה הבלתי אפשרית שבה מצאו את עצמם עשרות זוגות של ישראלים הנמצאים בעיצומו של הליך פונדקאות באוקראינה.

"נפלה עלינו המלחמה הזאת, ואנחנו בחרדות ובחוסר אונים מוחלט. אנחנו בשבוע ה־26 להיריון. למזלנו הבדיקות החשובות כבר נעשו קודם לכן, אבל כעת הפונדקאית נמצאת בכפר שאין בו אפילו בית חולים. יש לה שלושה ילדים ובעל חולה, והיא לא מוכנה לעזוב אותם. אני מבינה אותה. אני כל הזמן חושבת מה עובר עליה. אנחנו יושבים ומתפללים שזה ייגמר. המחשבות והלב שלי כל הזמן שם".

הם בישראל, אך ליבם באוקראינה, פועם במהירות כמו קצב פעימות הלב של העובר שלהם, שנמצא אי שם בקו האש. על פי נתונים שאספנו מקליניקות ומסוכנויות שונות לפונדקאות, המלחמה תפסה לפחות 49 זוגות ישראלים בשלבים שונים של ההליך. מתוכם ארבעה תינוקות נולדו במהלך הלחימה ו־5 פונדקאיות יצאו מאוקראינה, אם ביוזמתן או ביוזמת הסוכנות שאחראית להן. 40 זוגות הורים עדיין חרדים יום־יום לגורלן של הפונדקאית שלהם ושל העובר שברחמה, ובחלומות הכי שחורים שלהם לא דמיינו שייאלצו להתמודד עם דיווחי הפגזות ומבצעי חילוץ נועזים.

"מסיבות רפואיות מולדות, אין לי יכולת להרות", מסבירה שולי, קוסמטיקאית במקצועה. היא נשואה ליָסַף, איש ביטחון, והם גרים במודיעין עם התאומים בני ה־13 איתי ויניב, שנולדו להם בהליך פונדקאות בארץ.

"הפרוצדורה של הפונדקאות בישראל היא מאוד ארוכה, ובגלל שאנחנו כבר מבוגרים יחסית, החלטנו הפעם לעשות את ההליך באוקראינה, ששם הוא הרבה יותר מהיר. יצרנו קשר עם חברת 'הזכות להורות', שסייעה לנו להטיס לאוקראינה שישה עוברים מוקפאים שנשארו לנו, ועשינו דרכם את כל התהליך. הניסיון הראשון נכשל. בניסיון השני נקלט, לשמחתנו, עובר יחיד. הכל התקדם כמו שצריך, עד שפרצה המלחמה".

לשולי ויסף אין קשר ישיר עם הפונדקאית שלהם. לא בגלל שהם לא רוצים, אלא כי בחברה שדרכה מתבצע ההליך העניין נתון לשיקולה של הפונדקאית. "חברה שלי, שמדברת רוסית, דיברה עם הנציגה של החברה ושמעה ממנה ששלום הפונדקאית שלנו טוב, שיש לה מה לאכול ושהיא במקום רגוע", מוסיפה שולי. "יש יתרון מסוים בזה שהיא נמצאת בשטח כבוש, כי כבר אין שם לחימה.

"חשבנו לנסות לחלץ אותה משם עם כל המשפחה שלה, אבל גם אם נצליח - איפה נשכן אותם? מי יטפל בבעל החולה שלה? אני מבינה גם שלהביא אותם לארץ זו בעיה משפטית מורכבת. אנחנו במצוקה אדירה, ולא יודעים מי יכול לעזור לנו לחלץ אותם למקום מבטחים".

"מקום שכרגע הוא בטוח"

קייב היא בירת אוקראינה, אבל אפשר גם להכתיר אותה כאחת הבירות העולמיות של הליכי הפונדקאות, בעיקר בשל המציאות העגומה של משכורת ממוצעת בגובה של 150 דולר לחודש.

בכל שנה נולדים בקייב אלפי תינוקות בהליכי פונדקאות, להורים מכל רחבי העולם - מסין ועד ארה"ב. העלות להורים נעה בין 150 ל־300 אלף שקלים, תלוי במסלולים השונים. התמורה שמקבלת הפונדקאית האוקראינית, שעל פי החוק המקומי חייבת להיות אם לפחות לילד אחד, נעה סביב 70 אלף שקלים. במושגים אוקראיניים מדובר ב־146 משכורות. החוק באוקראינה מאפשר פונדקאות רק לזוגות נשואים, ואוסר אותה ליחידים או לזוגות חד־מיניים.

בישראל ישנן כרגע שתי חברות פונדקאות שעובדות מול קליניקות שונות בקייב: סוכנות "הזכות להורות", שלה 11 הריונות של פונדקאיות אוקראיניות, ומרפאת ל.ב. הפריה חוץ־גופית, בבעלות פרופ' דוד בידר ופרופ' יעקב לברון, שלה תשעה הריונות כאלה. לחברת SurMom נותרה פונדקאית אחת באוקראינה שפונתה לגאורגיה. קליניקה נוספת, "המרכז להורות", הפסיקה לעבוד עם אוקראינה בנובמבר האחרון, כשהחלו לנשב משם רוחות המלחמה. גם חברת "מנור מדיקל" העבירה את כל פעילותה לגאורגיה.

"אנחנו מוכנים לשאת בהוצאות של חילוץ הפונדקאיות לישראל, אבל חייבים לוודא שלא תהיה בעיה משפטית כאן ברישום התינוקות בארץ", אומר פרופ' דוד בידר, ממרפאת ל.ב. הפריה חוץ־גופית. "יש לנו כרגע חמש פונדקאיות עם עוברים של הורים ישראלים באוקראינה. ארבע נוספות הצליחו לצאת לארצות שכנות, ואנחנו בקשר איתן. הקליניקה שאיתה אנחנו עובדים בבית חולים איסידה בקייב נדדה בצורה מסודרת לאוז'הורוד, עיר במערב אוקראינה, סמוך לגבול עם סלובקיה. יחד עם זאת, ההורים הישראלים עדיין מודאגים מאוד. זאת מלחמה, ולכן היינו שמחים לחלץ את כל הפונדקאיות לארץ".

גם בסוכנות הפונדקאות "הזכות להורות" פינו חלק מהפונדקאיות למקום מבטחים. "יש לנו 11 פונדקאיות בהיריון, שש מתוכן בהיריון מתקדם ואמורות ללדת בתוך חודש וחצי־חודשיים", אומר דימה קוברינסקי (42), נשוי ואב לשניים, ומנהל הסוכנות. "את הפונדקאיות שבהיריון מתקדם פינינו למערב אוקראינה, לעיר צ'רנוביץ, 30 ק"מ מהגבול עם רומניה. זה מקום שכרגע הוא בטוח, ואני מקווה שכך יהיה גם בהמשך.

"דאגנו להן למגורים בתנאים טובים יחסית למלחמה. מאוד קשה למצוא מקום מגורים, אנשים ישנים בכנסיות ובאולמות ספורט. הכל מלא עד אפס מקום. אבל הצלחנו למצוא להן דירה, והן מקבלות את כל הליווי הרפואי הנדרש, כולל אולטרה־סאונד ומוניטור. נציגה של הסוכנות שלנו מלווה אותן באופן צמוד".

דימה ואחיו, לאוניד, עלו לארץ ממיקולייב שבאוקראינה בשנת 1991 ("בדיוק שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת המפרץ"). הם מתגוררים בקריית ביאליק, ולפני 11 שנה הקימו את הסוכנות, כיום מהגדולות בישראל שעובדות באוקראינה.

בחודש האחרון מצאו את עצמם דימה ולאוניד מיטלטלים בין הלחץ והדאגה של ההורים הישראלים לבין האחריות לשלום הפונדקאיות. בין השאר, עבר עליהם גם שבוע מתוח במיוחד בניסיון לחלץ את תינוקם של משה ומירה שלומוביץ (55), שנולד ב־9 במארס.

את מירה ומשה פגשתי יום קודם לכן, בטיסה מישראל לרומניה. מירה, עובדת בבנק, ומשה, חשמלאי במקצועו, היו מחויכים, נרגשים ומלאי תקווה שהסלקל החדש והריק שהביאו איתם, עדיין עטוף בניילון, יתמלא במהרה.

בית החולים בקייב הסכים לשחרר את התינוק של מירה ומשה ב־11 במארס, יומיים אחרי שנולד, ללא נוכחות הוריו, בתנאי שילווה על ידי אמבולנס ורופא במשך כל הדרך. רופא שהגיע במיוחד מפולין, ואמבולנס של זק"א, הסכימו לחלץ את התינוק תמורת תשלום של 7,000 יורו. אבל במעבר הגבול מוהיליב־פודילסקי שבין אוקראינה למולדובה, סירבו האוקראינים לאפשר לתינוק לצאת מאחר שלא היתה לו תעודת לידה רשמית, אלא רק תעודת לידה רפואית מבית החולים.

בלית ברירה חצו מירה ומשה את הגבול לתוך אוקראינה, ובכנסייה קטנה, בכפר מוהיליב שליד הגבול, פגשו לראשונה את בנם. הם מצאו מחסה בכנסייה, ובמשך כמה ימים זעקו משם לעזרה.

ביום שני, 14 במארס, פגשתי אותם שוב, הפעם ביחד עם אמבולנס פרטי שבו נהג אלכס בוריסוב, ישראלי ואיש עסקים אוקראיני שהתנדב לסייע בחילוץ יהודים מאוקראינה. המחזה היה סוריאליסטי - תארו לעצמכם זוג יהודי אבוד, שאינו מבין מילה ברוסית או באוקראינית, תקוע עם תינוק קטנטן בלב כנסייה ששירת תפילה נוצרית מתנגנת בה ברקע, בשיאה של מלחמה.

אלכס ניסה להעביר אותם שוב את הגבול, ולהתמקח עם משמר הגבול האוקראיני. הוא ביקש מהם שיסתפקו - בגלל המלחמה וכמו שכבר קרה במקרים קודמים - בתעודה לידה רפואית. הניסיון כשל, ואלכס נאלץ להוביל את ההורים ואת התינוק לסניף קטנטן לרישום אוכלוסין במוהיליב, שם ביררו אילו מסמכים חסרים להם. אף שמשרדי הממשלה בקייב סגורים, הצליח דימה, שניהל את המשבר מישראל, להשיג בתוך שלושה ימים את המסמכים הדרושים להנפקת תעודת לידה לרך הנולד, שבינתיים זכה לשם עודד.

אבל הצרות לא נגמרו שם. במעבר הגבול דרשו האוקראינים שתעודת המעבר הזמנית הישראלית שהונפקה לתינוק תכלול גם תמונה. לשם כך יצא נציג של משרד החוץ הישראלי אל הגבול המרוחק כמה שעות נסיעה, צילם את עודד והנפיק תעודה חדשה.

אחרי חמישה ימים מתוחים, עשר דקות בלבד לפני השעה 22:00 בלילה - אז נכנס לתוקפו העוצר בצד האוקראיני - הצליחו עודד והוריו להיחלץ מאוקראינה. אחרי עוד יום בדרכים הגיעו בשלום לביתם ברחובות.

לא מוכנות להתפנות

למרות ההפי־אנד שזכו לו מירה ומשה, אף אחד מבין 40 זוגות הישראלים שעדיין מצפים לילד באוקראינה לא רוצה למצוא את עצמו בתסריט דומה. "אני מקווה שעד הלידות הבאות שלנו כבר תהיה הפסקת אש", אומר דימה.

ואם לא?

'"אז ההורים הישראלים ייאלצו לטוס ליאשי שברומניה, ומשם לנסוע 250 ק"מ, לחצות את הגבול ולהגיע לצ'רנוביץ. בצ'רנוביץ כבר הקמתי תשתית שתאפשר לנו להנפיק בתוך כמה ימים תעודת לידה, ואז ההורים יוכלו לצאת עם התינוק לארץ.

"מובן שבמעבר הגבול יהיו נציגים של משרד החוץ, והם יסייעו לנו. לילך אטיאס, קונסולית ישראל באוקראינה, ממש צמודה אלינו, ביום ובלילה. בלי העזרה שלה ושל עובדי משרד החוץ לא היינו מצליחים להוציא את משפחת שלומוביץ מאוקראינה".

למה להמתין ללידות ולא להוציא את הפונדקאיות כבר עכשיו מחוץ לאוקראינה?

"לפי החוק האוקראיני, ולפי ההסכמים שאנחנו חתומים עליהם, הפונדקאיות חייבות ללדת באוקראינה. ברומניה ובפולין לא מכירים בפונדקאות. אם מישהי מהן תלד שם, אפילו אם היא תהיה בדרכה ליעד אחר, יגדירו אותה כאם הרשמית של הילד.

"נכון שזו שעת מלחמה, אבל כל זמן שאני לא יודע אם המדינה שתקבל את הפונדקאיות תכיר בהורים הישראלים כהורי הילד, ולא תרשום את הפונדקאית כאם, אני לא אוציא אותן ללדת מחוץ לאוקראינה.

"גם בישראל המצב המשפטי לא ברור לי, ולא ברור אם מדינת ישראל תכבד את ההסכמים שההורים הישראלים חתמו עם הפונדקאית אם היא תלד מחוץ לאוקראינה או בישראל עצמה.

"וכמובן שכדי לעזוב את אוקראינה, נדרשים הסכמה ורצון של הפונדקאיות. אנחנו לא יכולים לכפות את זה עליהן. הרצון של הפונדקאיות זה משהו שאנחנו מכבדים לאורך כל הדרך, וחלקן לא מוכנות להתפנות ולעזוב את המשפחות שלהן. אנחנו בחברה עושים כל מה שאנחנו יכולים, בתנאים מאוד לא פשוטים, אבל אין לנו תשובות לכל השאלות".

מה הלאה? אולי מדינה אחרת להמשך הפעילות של החברה?

 "אני בהחלט שוקל את זה, אבל עוד לא החלטתי איפה. אני מאוד מקווה שהמלחמה תירגע, שיגיעו להפסקת אש, ונוכל להמשיך ולעבוד באוקראינה. כרגע עצרנו את כל ההריונות הבאים. יש לנו לפחות עשרה  זוגות שכבר התחילו את ההליך, העוברים המוקפאים שלהם היו במרפאה בקייב, ומנהלת המרפאה הצליחה לחלץ אותם בשלום לסלובקיה".

"לא לקחת סיכונים מיותרים"

הפונדקאית של אביגיל (שם בדוי) ובן זוגה, גם הם לקוחות של סוכנות "הזכות להורות", כבר הצליחה להגיע בשלום לצ'רנוביץ. "היא כבר בשבוע 33", מספרת אביגיל. "בשלושת השבועות הראשונים של המלחמה היא נשארה בביתה, בכפר סמוך לקריבוגרד. התמזל מזלנו והיא גרה במקום שקט, אבל לי עדיין היה קשה עם כל המתח הזה".

לאביגיל (42), שעובדת בתחום התכנות, ולבן זוגה, תושבי מרכז הארץ, יש ילדה בת 8 שנולדה בניתוח קיסרי. כשביקשו להביא לעולם עוד ילד, גילו שהניתוח גרם לאביגיל נזק בלתי הפיך.

"אחרי שנה של בירורים התחלתי עם הפריה חוץ־גופית. עברתי שאיבות של ביציות ו־12 החזרות של עוברים במשך שלוש שנים", היא מספרת. "בהמשך עברתי גם ניתוח שתלינו בו תקוות, אבל שום דבר לא עזר. בגיל 41 הבנתי שאם אמשיך להחזיר לעצמי עוברים ולא אנסה פונדקאית, לא יישארו לי יותר עוברים. יכולתי, תיאורטית, לשאוב ביציות עד גיל 45, אבל רציתי לשים לזה סוף.

"החלטנו ללכת על פונדקאות והתחלתי ללמוד את הנושא. העדפנו לעשות בגאורגיה, אבל אז פרצה הקורונה וגאורגיה היתה סגורה במשך שנה. בנוסף התחלף שם השלטון, ולא היה ברור כמה זמן נצטרך לשהות בגאורגיה אחרי הלידה. לא רצינו לקחת סיכונים מיותרים, ויתרנו על גאורגיה והחלטנו ללכת על אוקראינה. עכשיו זה מאוד עצוב".

על פי החוזה שעליו חתומות רובן, הפונדקאיות אמורות לעזוב את בתיהן ולהגיע לקייב בשליש האחרון של ההיריון, שם ישהו סמוך לבית החולים שבו הן מתעתדות ללדת, תחת מעקב היריון צמוד.

ברוב המקרים הן אינן מביאות איתן את הילדים שלהן, כדי שלא להוציא אותם באמצע השנה ממסגרות הלימוד. חלק מהנשים גם מסתירות את ההיריון ממשפחתן המורחבת ומסביבתן החברתית, והמעבר לעיר אחרת מקל עליהן לעשות זאת.

"ברור שבמצב מלחמה זה אחרת", מדגישה אביגיל. "גם אני אמא, ולא הייתי נוטשת את הילדים שלי בזמן מלחמה. הפונדקאית שלנו היתה אמורה לפי החוזה לעבור לקייב ממש לפני פרוץ המלחמה. היא ביקשה להישאר עם משפחתה בכפר עד שהמצב יתבהר, והסכמנו. יש לה שלושה ילדים, וזה כבר הליך הפונדקאות השני שלה. אני מאוד רציתי להביא אותה עם הילדים שלה לארץ, והתחלתי לברר על זה עוד לפני הפלישה הרוסית, אבל הבנתי שמשפטית זה בעייתי, למרות שאני מבינה שהמדינה כרגע שוקלת את זה".

מאז המלחמה היא מחוברת לחדשות באינפוזיה, כלשונה, וגם מתכתבת עם הפונדקאית שלה, שהסכימה לקשר ישיר, בעזרתו האדיבה של גוגל טרנסלייט. "היו המון שאלות שהטרידו אותי", מוסיפה אביגיל. "איפה היא תלד? מי מודד לה לחץ דם? מישהו מטפל בבצקות שלה? אובחנה אצלה סוכרת היריון וכבר חודש וחצי היא לא במעקב. בסוף התעקשתי, וביקשתי שבגלל הסוכרת הפונדקאית תעבור למקום קרוב יותר לגבול המערבי של אוקראינה וסמוך לבית חולים.

"אם זה היה תלוי בי הייתי מארגנת לה הסעה, אבל בדיעבד התברר לי שהיא נסעה ברכבת, אולי בגלל שהכבישים פקוקים מאוד. כל הדירות בגבולות עמוסות בגלל המוני הפליטים, לכן לא אפשרו לה להביא איתה את הילדים שלה, והם נשארו בכפר עם בעלה. אני יודעת ממנה שלא נוח לה עם הצפיפות בדירה שסידרו לה, אבל עכשיו היא עוברת מעקב מסודר ונמצאת קרוב לבית חולים".

יולדות במקלטים

זוגות רבים של ישראלים החליטו לחסוך את דמי התיווך בארץ, ולפנות עצמאית לקליניקת BioTexCom, שיש לה אפילו נציגה דוברת עברית, אולגה נברוצקי.

בקליניקה, שהיא הגדולה באוקראינה ומהגדולות באירופה, ובעלת סניפים בקייב ובקריבוגרד, נולדו מאז פרוץ המלחמה יותר מ־150 תינוקות. 50 מהם שוהים כרגע במקלטים ייעודיים עד יעבור זעם, או עד שהוריהם יגיעו אליהם ויצליחו לחלצם.

הקליניקה דאגה מראש למקום מוגן, למזון תינוקות בשפע ולצוות שיטפל ביילודים. הפונדקאיות מתאשפזות סמוך ללידה בבית החולים בקייב או בקריבוגרד, יולדות במקלטים, ונאלצות להתאושש תחת אזעקות במסדרונות התת־קרקעיים של בית החולים.

בין הנולדים בקליניקה, תחת אש, היו גם שני תינוקות ישראלים שחולצו בשלום. 23 פונדקאיות עדיין נמצאות בהיריון עם עוברים של זוגות ישראלים. "יש לנו עוד שתי פונדקאיות עם עוברים ישראלים שצריכות ללדת בתוך שבועיים, אחת מהן ממש ביום שישי הקרוב, והיא כבר מאושפזת בבית חולים", מספרת נברוצקי. "שתיים נוספות אמורות ללדת בסוף אפריל, אחת נמצאת בחרקיב המופצצת והשנייה בקליניקה שלנו בקריבוגרד. עוד שבע נשים אמורות ללדת בקיץ, ועוד 11 בחורף".

נברוצקי (42) נולדה ברוסטוב שברוסיה, וב־1996 עלתה לארץ במסגרת תוכנית "נעלה". בהמשך הכירה את בן זוגה האוקראיני, והשניים החליטו להשתקע באוקראינה. ב־BioTexCom היא עובדת כבר 13 שנים, ולאחרונה נאלצה להימלט עם משפחתה מקייב ללביב.

"עדיף להימנע מחילוצים הרואיים של תינוקות בני יומם", היא אומרת. "כדאי שיימצא הפתרון שיאפשר לפונדקאיות שצריכות ללדת בחודשים הקרובים להגיע לארץ באופן זמני. דיברתי על כך עם מנהלי הקליניקה, והם הסכימו לזה. אני מאמינה שברגע שזה יהיה מאורגן, יהיו פונדקאיות שירצו בכך. המצב באוקראינה יכול להידרדר בכל רגע.

"בינתיים כל הפונדקאיות שאני מלווה מחזיקות מעמד. אני מתקשרת לכל אחת מהן מדי יום כדי לעודד אותן, אני כל הזמן עם היד על הדופק, אבל הן אלה שנותנות לי גב ושואלות במה הן יכולות לעזור לי. הן ממש שומרות על מורל גבוה".

זה בטח לא קורה אחרי השיחות עם ההורים הישראלים.

"נכון. אני מרגישה היטב את הלחץ של הזוגות בישראל, וגם מבינה אותם. אין להם שום כלים לעזור מרחוק. זה מאוד קשה. אני מנסה לעודד אותם, אבל מבינה שכל מה שאעשה כדי להרגיע אותם לא יעזור, כי בסופו של דבר זו מלחמה.

"אני כבר 13 שנה בתחום, וזה כמעט תמיד 'שמחה, שמחה, שמחה', לראות את האושר של ההורים שמחכים לילד. אבל כשהתחילה המלחמה הכל התהפך ויש פחד גדול. גם אני ומשפחתי הפכנו לפליטים.

"בהתחלה קרובי משפחה וחברים לחצו עלי לצאת מאוקראינה ולבוא ישר לישראל. הייתי מאוד מבולבלת ולחוצה, אבל אז הבנתי שהמקום שלי הוא כאן, בלביב, ופה אני צריכה ללוות את הפונדקאיות שקרובות ללידה. ההורים מישראל שמדברים איתי, אמרו לי שהם מקנאים בי שאני לפחות יכולה לעשות משהו".

מה תעשי אם גם המצב בלביב יחמיר?

"אם לביב תהיה תחת אש, אני אברח מכאן כדי להציל את הילדים שלי ואביא אותם לישראל. אחר כך אחזור לבד לאוקראינה, כדי ללוות את הפונדקאיות ולסייע להורים הישראלים. לכן הכי טוב יהיה לפנות את הפונדקאיות לישראל כבר עכשיו, ולא להמתין שהמצב חלילה יידרדר".

"אני רק מבקש עזרה"

שירה (45) ומשה (42) פרץ מנווה צוף הם מאותם הזוגות שפנו עצמאית לקליניקה בקייב. בשבועות האחרונים הם מנסים בכל דרך לחלץ את הפונדקאית שלהם וגם פונדקאיות נוספות, ולהביאן לישראל.

"אני לבד מול המערכת", אומר משה. "פניתי לכל גורם אפשרי - למשרד הפנים, למשרד החוץ, למשרד הבריאות, למשרד המשפטים ולסוכנות היהודית, שמסייעת לחלץ יהודים מאוקראינה. השגתי מספרים של הקונסולים בשטח, של מנהלי חמ"לי החילוץ, אבל כולם עסוקים בטיפול במשברים ובחילוצים דחופים יותר. זה מובן, אני לא מתלונן על אף אחד, רק מבקש עזרה. בסופו של דבר אתה יושב בבית, חסר אונים. יש לך ילד במקום אחר, ואתה פשוט מוטרף מדאגה".

החשיפה לא קלה להם. שירה, שעוסקת בריפוי באמנות, מעדיפה שלא להצטלם ולא להתראיין. משה, בעל חברה לניהול ופיקוח בנייה, מתייצב בפרונט עבור שניהם. לבני הזוג שני ילדים, נועם (15) ויאיר (7).

"מי שמגיע לפונדקאות בדרך כלל עבר כמה דברים בחיים", מסביר משה. "אני לא יכול לדבר על אחרים, אבל אני יכול לדבר עלינו. עברנו תקופות קשות. שירה חלתה בסרטן, ואחרי שהחלימה עשינו הליך פונדקאות בארץ שהצליח. הניסיון השני לפונדקאות בארץ נכשל.

"עשינו שיעורי בית רציניים, ובדקנו איפה אפשר לבצע את הפונדקאות בצורה יותר מהירה, כדי לא לעבור שוב את כל התהליך המסורבל כאן בארץ. מבחינתנו, הפונדקאות בארץ היתה חוויה מתישה. התהליך באוקראינה היה מאוד מסודר וברור. הכל מתנהל בשפה אחרת, אבל זה היה יותר מובן מהתהליכים המורכבים כאן בארץ".

אתה בקשר עם הפונדקאית שלכם?

"אני לא רוצה להציק לה יותר מדי, אבל פעם בשבוע אני שולח לה הודעה ברוסית בתרגום גוגל. זו הדרך שבה אנחנו מתקשרים. אנחנו בשבוע 28 להיריון. הפונדקאית נמצאת במערב מחוז ז'יטומיר, באזור נובוהרד, אזור שיש סביבו הפצצות. כרגע היא לא רוצה לצאת משם, והחשש הגדול הוא שהעניינים יסתבכו ברגע.

"אני מאמין שאם יהיה מנגנון מספיק מסודר שיציע לפונדקאיות לצאת יחד עם הילדים שלהן, הן ירצו לצאת. אבל כשאני, משה, אומר לפונדקאית שלנו שאני יכול לדאוג לה אם היא תבוא לארץ, זה נשמע לה מופרך. אני יכול להבין למה, כי זה לא קורה עם אף פונדקאית אחרת.

"גם אם זה יקרה, יש עוד פרטים רבים שאינם ברורים: מה יהיה המעמד המשפטי של התינוק לאחר הלידה בארץ? מי יהיה אחראי לכל ההוצאות הרפואיות בטיפול בפונדקאיות בארץ?

"צריך להבין שיש פה מערך שלם של חיים, שבסוף, כל המשאבים הנפשיים והפיזיים שלנו כמשפחה מתנקזים למקום הזה של הפונדקאות שלנו באוקראינה. אנחנו מסתכלים כל הזמן בחדשות, בודקים איפה פוטין הפציץ עכשיו. גיליתי במקרה שהיו טנקים ליד הבית של הפונדקאית שלנו, והצבא האוקראיני הצליח בסוף להניס אותם".

מי שמסייעת לשירה ומשה במאבקם היא נטע חוחלוב (42), מובילה פרויקטים בחברה תעשייתית, נשואה ואם לשני ילדים שנולדו בהליך פונדקאות דרך קליניקת BioTexCom. כמי שעברה את ההליך על בשרה, הפכה נטע לכתובת לא רשמית עבור זוגות ששקלו פונדקאות באוקראינה.

"אני מרגישה אחריות לכל הזוגות הישראלים שהמלצתי להם לפנות ל־BioTexCom, ולכן התנדבתי לסייע במה שאפשר", היא מספרת. "עם פרוץ המלחמה ריכזתי שישה זוגות שהפונדקאיות שלהם נמצאות בשלבים מאוחרים של ההיריון.

"אחותי, עו"ד הדס עדי, שלחה בשמם בקשה דחופה למשרד הפנים ולשרה איילת שקד, וביקשה להנפיק להן ולמשפחות שלהן אישור להגיע לארץ וגישה מלאה למערכת הרפואית. אני מוכנה ללוות את הפונדקאיות ולדאוג להן אם נצליח למצוא להן מקום סמוך לחיפה, קרוב למקום מגוריי".

"בדרך לא דרך"

שרית (48) ואלכס (43) היימן לא ממתינים לפתרונות ולסיוע של ממשלת ישראל. ביחד עם חברת הפונדקאות הישראלית SurMom הצליחו בני הזוג לחלץ את הפונדקאית שלהם לגאורגיה כבר בשבוע השלישי ללחימה.

"הצלחנו להוציא אותה בדרך לא דרך", מספרת שרית. "זאת היתה יוזמה שלנו. במשך שלושה שבועות הייתי בחרדות עם מיגרנות. לא יכולתי לעשות כלום. בסוף בחרנו להוציא אותה לגאורגיה גם בגלל שלחברת SurMom יש פונדקאיות רבות בגאורגיה, וגם מפני שהחוק שם מכיר בפונדקאות. בית חב"ד עזרו לנו להביא אותם מז'פרוזי עד קישינב, ומשם הם המשיכו לגאורגיה".

אל הפונדקאות הגיעו שרית ואלכס, הייטקיסטים שמתגוררים בחדרה, אחרי 13 שנים קשות של טיפולי פוריות והפלות. התינוק, שצפוי לצאת לאוויר העולם ביוני הקרוב, הוא בנם הראשון. 

"בהתחלה הפונדקאית שלנו לא רצתה לעזוב", מוסיפה שרית. "אבל לפי החוזה שלנו היא ממילא היתה אמורה בשלב הזה של ההיריון, משבוע 28, לעזוב את הבית ולעבור לקייב, כדי להיות מנוטרת שם תחת השגחה. אז אחרי הרבה תחנונים שלנו היא הסכימה לצאת למקום בטוח.

"מובן שלרגע לא חשבתי לומר לה לא להביא את הילדים שלה, וברגע האחרון היא הביאה גם את אחותה. בעלה נאלץ להישאר באוקראינה כי לגברים אסור לצאת. מסכנים, הם עברו מסע מאוד ארוך ולא פשוט".

מי ספג את הוצאות החילוץ הזה?

"זו הוצאה שקשורה לאסון או למלחמה, ולכן לפי החוזה זה לא באחריות החברה. אבל היה לנו המון מזל, וגם עשינו הרבה רעש תקשורתי, וככה אנשים עזרו לנו. גם החברות שבהן אלכס ואני עובדים התגייסו בשבילנו, והחליטו מיוזמתן לממן חלק מעלות החילוץ. בסך הכל זה עלה 4,000 יורו, וזה משמעותית פחות ממה שעלה לזוגות ישראלים לחלץ מקייב תינוקות שכבר נולדו.

"אבל שמעתי על הרבה זוגות שאין להם עזרה והם לא יודעים מה לעשות, ולא מצליחים להוציא את הפונדקאיות. גם ככה אנשים הוציאו המון כסף על התהליך עצמו. חברת הפונדקאות שלנו לא רק עזרה לנו טכנית להוציא אותם, הם גם היו מאוד ישרים ולקחו על עצמם כעת את המימון של השהייה של הפונדקאית ובני משפחתה בגאורגיה. הם עשו מעל ומעבר. עכשיו, אחרי כל הלחץ והשבועות הקשים שעברו עלי ושהיו סיוט, אני סוף־סוף יכולה לישון בלילה".

"במרוץ למצוא לה מקום"

שני (שם בדוי) עובדת סוציאלית בת 30 מדרום הארץ, עדיין לא ישנה בלילה. להליך הפונדקאות הגיעה בעקבות בעיה רפואית שמשמעותה היריון בסיכון גבוה מאוד לה ולעובר.

"הבנתי מראש שאני רוצה למקסם את האפשרות להיות אמא בריאה לילד בריא", היא אומרת. "האופציה הראשונה והמועדפת עלינו היתה אימוץ. אם היית פוגשת אותי לפני עשר שנים, הייתי נואמת לך נגד פונדקאות. מבחינתי יש מספיק ילדים בעולם שלא רוצים אותם, ולכן רצינו להיות הורים לילדים כאלה.

"התחלנו תהליך אימוץ בשירות למען הילד, אבל אז הבנו שחסרים ילדים לאימוץ, ואפשר לאמץ ילדים רק דרך המסלול של אומנה עם אופק לאימוץ. אני מגיעה מתוך המערכת, אני יודעת איך זה להיקשר לילד ואז לאבד אותו אחרי שנים של מלחמות בבית משפט. ידעתי שלזה אין לי כוחות נפש. הגעתי להבנה שזה או פונדקאות או שלא יהיו לי ילדים. אני מודה שזרקתי את העקרונות שלי לפח. לא יכולתי לחשוב על האפשרות שלא יהיו לי ילדים".

שני ובעלה החלו בהליך פונדקאות באוקראינה דרך חברת "הזכות להורות". תחילה נקלטו שני עוברים ושמחתם גאתה, אולם בשבוע 13 אחד העוברים נפל. "זה לא היה פשוט", מספרת שני. "הייתי צריכה להתמודד גם עם הכאב שלי, וגם עם הכאב של בני המשפחה המעטים שידעו על ההיריון של תאומים ושגם שעזרו לנו כלכלית עם כל התהליך".

העוברית השנייה שרדה, וכעת הם מצפים לבתם הבכורה, שנמצאת ברחמה של הפונדקאית שלהם, אי שם בסומי המופגזת.

"כשהתחילה המלחמה, במקום לשמוח ולהתרגש מההיריון שכל כך חיכינו לו, מצאתי את עצמי מפוחדת כל כך, דואגת לפונדקאית שלנו ולעוברית שלנו. עברתי לילות בלי שינה רק מהמחשבה שהיא תגיע לעולם ותישאר לבד בבית חולים. הפונדקאית שלנו היא אם לילד אחד, ובמקור מגיעה ממריופול שכבר נחרבה לגמרי. יומיים אחרי פרוץ המלחמה היא ברחה משם יחד עם בעלה לעיר סומי, שם יש להם משפחה מורחבת".

הפונדקאית שלכם היתה רוצה להגיע לישראל?

"בהתחלה היא סירבה להתפנות למקום יותר בטוח, אבל בימים האחרונים היא הסכימה לצאת, אם זה יקרה עם בעלה והילד שלה. אנחנו נמצאים כרגע במרוץ למצוא לה ולמשפחה שלה מקום בצ'רנוביץ ולפנות אותה לשם.

"הדבר הכי חשוב לי בעולם נמצא היום באוקראינה, אבל לעולם לא הייתי מבקשת מהפונדקאית שלי להיפרד מבעלה או מהילד שלה תוך כדי מלחמה. בסופו של דבר, אני מצפה מהפונדקאית שלי לא להיקשר רגשית אל הילדה שצומחת בתוכה, כדי שאני לא ארגיש שאני לוקחת ממנה ילד. לכן אני לא יכולה לצפות ממנה לדאוג לילדה שלי יותר מאשר לבן שלה, בטח בתנאי מלחמה".

את בקשר איתה?

"רציתי להיות בקשר ישיר מולה, אבל זה נתון לבחירה של הפונדקאית. היא אמרה שהיא מרגישה בטוחה בסומי. כל מה שאני רוצה לדעת זה שיש לה אוכל ושתייה ושהיא בסדר. כרגע, מבחינתי, כל מה שנותר לי לעשות זה לקוות ולהאמין שאם הילדה שלי תיוולד במלחמה - נמצא את הדרך לחלץ אותה משם".

"מחכים שהכל יסתיים"

כמה ימים לאחר ששוחחנו, עדכנה אותי שולי שבעזרתם של דימה, ושל חברה פרטית ששכר, חולצו הפונדקאית, בעלה החולה וילדיה מאזור חרסון למיקולייב, ומשם הגיעו בשלום לצ'רנוביץ.

"פנינו ליחידת החילוץ של הסוכנות היהודית, והם עזרו לנו לאתר אותם", סיפרה בהתרגשות. "שכרנו להם דירה על חשבוננו בצ'רנוביץ, וזאת הקלה גדולה לדעת שהם בדרך למקום יותר בטוח. אנחנו רק מקווים שהמצב במערב אוקראינה יישאר רגוע, ואנחנו מחכים לרגע שהכל כבר יסתיים בשלום".

גם שירה ומשה פרץ הצליחו להתקדם במאמציהם, ובימים האחרונים התבקשו על ידי משרד הבריאות, בתיאום עם משרד החוץ, למסור את פרטי הפונדקאית שלהם ובני משפחתה ואת הפרטים של פונדקאיות נוספות שמבקשות לצאת לישראל. לעזרתם של משפחת פרץ נרתמה גם חברת הכנסת טניה מזרסקי (יש עתיד), שהדריכה אותם כיצד למלא טופסי בקשה להעלאת אזרח חוץ כאורח. כעת הם מבקשים להיפגש גם עם שר החוץ יאיר לפיד.

בעקבות פניית "שישבת", הפנו אותנו במשרדי הבריאות, הרווחה, המשפטים והחוץ לרשות האוכלוסין וההגירה. מרשות האוכלוסין וההגירה נמסר בתגובה: "בימים אלו הרשות ומשרדי ממשלה רלוונטיים נוספים עובדים על מתווה בנושא".

yifater1@gmail.com