כשווילסון פוגש את אורי, הוא משתולל משמחה. שוב ושוב הלברדור הצהבהב קופץ על הבחור הגבוה ומלקק את פניו, כמו מנסה לחבקו בשתי כפותיו הגדולות. אורי משיב לו מצידו בליטופים ובנשיקות.
"כלב לא שוכח", מסביר רן ניטקה, תוך כדי שהוא מנסה לרסן את התלהבותו של ווילסון. "אורי היה משפחת האומנה של ווילסון, והיום הוא כלב הנחייה שלי".
מה זו בדיוק משפחת אומנה לגורי נחייה? מדובר במשפחה או באדם יחיד שמתנדבים לגדל במשך כשנה גור בן חודשיים, שעתיד להפוך לכלב נחייה לעיוורים. אחרי כשנה במשפחת האומנה חוזר הגור למרכז הישראלי לכלבי נחייה שבבית עובד, ושם הוא עובר קורס הכשרה מיוחד במשך חצי שנה. אם הכלב סיים את הקורס בהצלחה, הוא מוכתר ככלב נחייה ונמסר לעיוור.
אורי מור (26) מירושלים הוא סטודנט לרפואת שיניים. עד היום גידל באומנה שלושה גורי נחייה. ווילסון הראשון, אחריו ריטה, שנמצאת כעת בקורס ההכשרה במרכז, וכרגע את סולו, שנמצא בשלב הגורי. אחרי שסיים שירות צבאי כלוחם בגדס"ר גבעתי יצא אורי לטיול בחו"ל. שם צץ הרעיון להתנדב לגדל גור נחייה. "התאהבתי בזה", הוא אומר. "זאת תחושה מדהימה ללכת עם כלב לכל מקום, באוטובוס, בסופר, באוניברסיטה".
נותנים לך להכניס אותו לשיעור?
"כן. בגלל זה אין יותר בקרים שאפשר לישון בהם עד מאוחר, כי אם הלימודים מתחילים בשמונה בבוקר, אני צריך לקום בחמש וחצי, להוציא את הגור לטיול ארוך, כדי שכל המרץ שלו ייצא ואז הוא יוכל לשבת ברוגע בשיעור. גם בהפסקות אני לוקח אותו לסיבוב של הוצאת אנרגיה ועשיית צרכים".
אי אפשר להשאיר את הגור בבית?
"אפשר להשאיר אותו לכמה שעות בודדות, אבל המטרה של הפרויקט היא לחשוף את הגורים לכמה שיותר גירויים. כל הפואנטה היא להפגיש אותם כמה שיותר עם הסביבה שאדם עיוור ייתקל בה, כך שבעתיד זה לא יהיה זר לכלב הנחייה.
"אוטובוס, למשל, יכול להפחיד כלב, אבל אם הוא מתרגל אליו בשלב שהוא עדיין צעיר, אז ככלב בוגר זה לא יבהיל אותו. לכן אני הולך עם הגורים לכל מקום, גם ליד כבישים סואנים, וגם לסופר. סופר בשביל גורים זה גן עדן. אבל כדי שהם לא ישתוללו ממש, צריך לפני זה לגרום להם להוציא את כל האנרגיה. בסופו של דבר, זה משתלט על כל הלו"ז שלי".
• • •
רן ניטקה (45), נשוי ואב לשתי בנות, איבד את מאור עיניו באופן סופי לפני שלוש שנים. הוא נולד רואה, אך כבר בכיתה א' התקשה לקרוא מהלוח. "התקרבתי כל הזמן עוד שורה בכיסאות ללוח. בכיתה ד' כבר לקחו אותי לבדיקות, אבל לא אבחנו משהו. בגיל 15, ככה בימים הטובים של חלומות על רישיון לאופנוע ולטרקטור ועל שירות קרבי בצבא, הגיע לארץ מומחה. בתמימות חשבתי שהוא עומד לתקן אותי בשנייה.
"אבל הפרופסור הודיע שאני סובל מניוון ברשתית העין (רטיניטיס פיגמנטוזה), וששדה הראייה שלי יצטמצם עד שאתעוור. הוא לא ידע להגיד מתי בדיוק זה יקרה. הבנתי שהחיים שלי הולכים להיות עם הרבה אכזבות, כאב ובכי. כולם מסביב דאגו, מה יהיה עם רן, מי ידאג לו, מי תתחתן איתו".
הראייה של ניטקה הלכה והידרדרה, והוא הפך מלקוי ראייה לכבד ראייה - עד לעיוורון מוחלט. אבל דווקא החושך הביא עימו אור. "היום אני עושה דברים שלא עשיתי כשראיתי. אם הייתי נשאר כבד ראייה, לא הייתי מגיע למה שאני היום. הייתי נשאר במקום הנוח, במקום הכי בינוני בעולם. בזכות זה אני מסתכל על העיוורון כעל מתנה".
זה לא קרה מייד. תחילה הוא שקע בייאוש וברחמים עצמיים, אבל אחרי כמה חודשים הבין ש"אין פה מישהו בעולם הזה שידאג לי אם אני לא אדאג לעצמי. הבנתי שמגיע לי לחייך, להיראות טוב, לחיות, להצליח. כשהתחלתי להרים את עצמי, הכל השתנה. מהמקום הכי נמוך בבית, הגענו למקום הכי גבוה".
מאז התעוור החל ניטקה לרוץ, והוא גם חותר סולו בקיאק והיה אלוף ישראל בשיט עיוורים בסירת סונאר. הוא מעביר הרצאות, וגם הפך לאלוף העולם בפיסול בלונים. "נסעתי לרוסיה, זכיתי שלוש פעמים באליפות העולם בפיסול בלונים, פעמיים במקום הראשון ופעם במקום השני. כשנכנסתי בפעם הראשונה לאולם התחרות, צחקו עלי".
את שלל הפעילויות הללו יכול רן לבצע בזכות כלב הנחייה שמלווה אותו בנאמנות. "הבנתי מייד שמקל נחייה זה לא בשבילי, ושאני צריך כלב נחייה. פניתי למרכז הישראלי פה, בבית עובד. בהתחלה חשבתי שבאים אלי עם טנדר, זורקים לי איזה כלב, אני הולך איתו ונגמר הסיפור", הוא צוחק.
"אבל אז הבנתי שאני צריך לעבור קורס בבית עובד, כדי ללמוד איך 'לתפעל' את הכלב. הגעתי לפה לשלושה שבועות בתנאי פנימייה - אם לדייק, תנאי בית מלון - וקיבלתי את שוברט, כלב הנחייה הראשון שלי. עמדתי בשער היציאה ואמרתי לשוברט, 'עכשיו זה אני ואתה, יחד אנחנו הולכים לאכול את העולם עם כפית'.
"אני ושוברט עשינו את זה ביחד שנתיים וחצי. הגענו למקומות מטורפים. שוברט לא שינה לי את החיים, הוא שינה לי את המציאות. בקורונה שוברט היה כמו כולם, שהוציאו אותם לחל"ת וחשבו שהם יכולים לקבל כסף בלי לעבוד. גם הוא תפס את הגימיק הזה וקצת ירד בעבודה. בבית עובד הפעילו שיקול מקצועי, ואז התאימו לי את ווילסון".
ווילסון שובב. הוא מתאים לך?
"בגלל זה הביאו לי אותו. עם שוברט זה היה כמו עם אישה: כדאי לא כדאי, ואז יש אחד שרוצה ואחד שלא רוצה", הוא צוחק. "עם ווילסון זה לא ככה, אני אומר לו, 'בוא נלך לים המלח', והוא ישר זורם. הוא קצת היפראקטיבי, אבל זה גם מפני שהוא עדיין צעיר. אתם גם רואים אותו פה מאוד לא רגוע, כי זה מקום שהוא התגעגע אליו. ויש פה הרבה כלבים וזיכרונות שמלהיבים אותו".
את אורי פגש רן לראשונה בבית עובד, שם מכירים לכל עיוור את משפחת האומנה שגידלה את הגור. "ביום האחרון של הקורס שעברתי עם כלב הנחייה הראשון שלי, הכינו אותי לקראת פגישה עם משפחת האומנה. האמת שזה לא עניין אותי במצב הנפשי שהייתי נתון בו אז, ורק רציתי ללכת הביתה. היום אני מבין שפתאום מישהו לוקח שנה מהחיים שלו כדי לגדל כלב עבור מישהו אחר. זה משהו שלא הרבה אנשים עושים, ועוד לעשות את זה במסירות כמו שאורי עושה זה כבר ממש לא מובן מאליו.
"אני לא מתקשר אליו בכל יום לומר לו תודה רבה, אני אומר לו תודה במעשים ולא במילים. אם אקח את הכלב הזה ואשב בבית, ואורי לא יראה שאני זוכה בעוד אליפות ומנהל משפחה ומתקדם, אני מרגיש כאילו אני פוגע בו. אני פשוט מראה לו מה אני עושה במתנה שקיבלתי ממנו, וזאת התודה האמיתית שלי".
• • •
את המרכז היפהפה והמושקע בבית עובד, שבו אנחנו נפגשים, ייסד נח בראון. "לפני 37 שנים גיליתי שמדינת ישראל עיוורת וחירשת לצורכיהם של אנשים עם עיוורון", אומר בראון. "רציתי לשנות את המצב הנוראי הזה, את הכתם השחור הזה, שאין לאנשים עם עיוורון היכולת לקבל כלב נחייה דובר עברית כחול־לבן.
"לאורך השנים שינינו ועוד נשנה את איכות חייהם של מאות אנשים באמצעות הכלבים המדהימים האלה. כלב הוא כולו לב, כולו נתינה. אנחנו לוקחים את הגורים הקטנטנים והופכים אותם לשותפים לחיים".
העיוורים, אגב, מקבלים את הכלב ללא תשלום. "העלות הכוללת של גידול כלב נחייה היא כ־200 אלף שקלים לכלב. המדינה נושאת בעלות של שישה אחוזים מהתקציב הכולל שלנו, את השאר אנחנו, כמוסד ללא כוונת רווח (מלכ"ר), מגייסים מתרומות בארץ וברחבי העולם. אנחנו מגדלים 130 גורים בשנה, אבל לא כולם מתאימים בסוף להיות כלבי נחייה. את אלה שלא מתאימים אנחנו מוסרים למשפחות עם ילדים על הרצף האוטיסטי, וגם לחיילים שסובלים מפוסט־טראומה.
"הכלבים האלה משנים את החיים. כל משפחות האומנה שלנו שמגדלות גורי נחייה נותנות לעניין הזה את הנשמה. התברכנו פה בהון אנושי שעושה פלאים. ואורי הוא נשמה טובה במיוחד, כי הוא כבר מגדל גור שלישי".
אבל לא בקלות החליט אורי לקחת את ריטה, הגורה השנייה שגידל. "לקח לי זמן, כי הייתי צריך להתאושש מהפרידה הקשה מווילסון", הוא מסביר.
מה זו פרידה קשה?
"אחרי ששנה שלמה עשינו הכל יחד, ולא נפרדנו כמעט לדקה, הגיע הרגע שבו ווילסון יצא לדרך חדשה, לקורס. זאת פרידה שהיא די סופית, וזה מאוד קשה. היה פה טקס קטן, נשיקה, דמעות - והולכים הביתה לבד".
הוא גדל בגבעת משואה שבירושלים ולמד בתיכון בויאר בעיר. כילד וכנער חלם לגדל כלב. "ביקשתי מהוריי כלב, והם אף פעם לא הסכימו. כשסיפרתי להם שאני לוקח את גור הנחייה, הם היו קצת סקפטיים בהתחלה, אבל הלכתי על זה - והם ממש התאהבו. זה כבר ממש חלק מהמשפחה שלנו". כיום אורי גר עם שותפים, שגם הם הפכו לאוהבי הגורים ומסייעים לו במשימה הכבדה.
איך יוצאים לדייטים עם גור נחייה שצמוד אליך?
"וואו, יש פה קאץ'. לבת הזוג שלי, ליאב, יש גם גור נחייה, בשם ג'ורדון. האמת היא שהכרנו בזכות הכלבים שלנו. יש לנו קבוצת ווטסאפ של מגדלי הגורים הירושלמים. מדי פעם אנחנו קובעים מפגשים כדי שהגורים ישחקו יחד, וכדי שלנו יהיה קצת שקט. ככה נפגשנו, ומשם זה התגלגל ונהיינו זוג.
"זה די מורכב. עכשיו, למשל, היינו יחד אצל ההורים של ליאב, ושני הגורים עשו שם בלאגן רציני. בדרך כלל, כשאנחנו יוצאים, אנחנו משאירים אחד מהם בבית - או עדיף, את שניהם. הם כמו אחים שרבים ומשחקים יחד. לפעמים סולו צריך ללמוד מאחיו הגדול ג'ורדון איך להתנהג".
הטיפול בגורים הוא טירונות לקראת הורות?
"אני חושב שכן. כל הזמן אומרים לי שמרגע שקיבלתי אותם, יוצאים לי כל מיני משפטים של אבא. 'אני לא יכול לבוא כי הוא ישן... אני צריך להאכיל אותו...'. גם למדתי כבר מה זה לקום בלילה להאכיל.
"בהתחלה, כשהגורים מגיעים, הם ממש כמו תינוקות, קצת בוכים וקצת רוצים יחס, ממש־ממש כמו תינוק. גם היום, כשסולו גדול, יש הרבה רגעים קטנים שבהם הוא פתאום נרדם - ואני מסתכל עליו וחושב איך בעתיד הוא יסייע לעיוור. זה נותן לי כוחות להמשיך. בגלל זה לקחתי כלב לאומנה כבר שלוש פעמים, כי אני מרוצה מההרגשה שזה נותן לי ומהאופן שבו זה פיתח לי את האישיות".
אורי הולך בהתרגשות למכלאה, שנראית יותר כמו בית מלון מפנק לכלבים, כדי להוציא את ריטה. על המדשאה הירוקה, שעלי שלכת מחלידים מקשטים אותה, נפגשים שלושת הכלבים שגידל.
"קיבלתי כאן הזדמנות מאוד־מאוד נדירה ומרגשת להפגיש את שלושת 'הילדים' שלי - ווילסון, ריטה וסולו - ביחד עם רן. איזו תמונה מוצלחת שעוד אתלה אצלי בסלון".
yifater1@gmail.com
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו