היה זה היום הגדול, היום המיוחד בימים, היום שסטיוארט פרוקטור ואשתו אלן חיכו לו בכיליון עיניים כל החודש: יום ההולדת ה־21 של ילדיהם התאומים, ג'ק וקייטי, אשר בכוחה של התערבות אלוהית חל בשבת.
שלושה דורות של בני פרוקטור, למן דוד בֶּן בן ה־87 ועד לאחיין בן שלושה חודשים, טימותי, התכנסו ובאו לביתם ולגניהם רחבי הידיים, הפשוטים והנוחים, השוכנים לבדד בגבעות ברקשייר.
משפחת פרוקטור לעולם לא היתה מתארת את עצמה כמשתייכת למעמד העליון. אפילו המילה "ממסד" היתה מעוררת רוגזה. והביטוי מלח הארץ היה גרוע לא פחות מאליטה. המשפחה היתה ליברלית, מדרום אנגליה במקורה, פרוגרסיבית, מסורה למאמץ תכליתי ולְבָנָה. בעלת עקרונות ומחויבת. משולבת בכל שדרות החברה.
כספי המשפחה הוחזקו בנאמנות ולא הועמדו לדיון. בנוגע לחינוך, היא שלחה את המבריקים בקרבה לווינצ'סטר, את השנִיים במעלה למרלבורו, ואי אלו מהם פה ושם, במצוות הצורך או העיקרון, לבתי הספר של המדינה. בהגיע ימי ההצבעה בבחירות, לא היו מצביעים שמרנים. או שאם היו, הם הקפידו היטב לא לומר זאת.
בספירת מצאי נוכחית נמנו עם בני פרוקטור שני שופטים מלומדים, שני עורכי דין נכבדים בעלי תואר יועץ למלכה, שלושה רופאים, עורך עיתון לאנשים חושבים, אף לא פוליטיקאי אחד, תודה לאל, ויבול נכבד של מרגלים.
דוד של סטיוארט היה ממונה על נוהלי האשרות בליסבון בתקופת המלחמה, וכולנו ידענו מה פירוש הדבר. בראשית ימיה של המלחמה הקרה, התפוח הרקוב של המשפחה הקים צבא מורדים הרה אסונות באלבניה, וקיבל מדליה על כך.
באשר לנשות המשפחה, בימים עברו היתה אך לעיתים נדירות בת פרוקטור שלא פרשׁה מהבלי העולם לבְּלֶצְ'לי פארק או לווֹרְמווּד סְקְראבְּס. כמו בכל משפחה מסוגה, בני ובנות פרוקטור ידעו מיום היוולדם כי קודש הקודשים הרוחני של המעמדות השליטים בבריטניה הוא השירותים החשאיים שלה.
הערוּת לכך, שמעולם לא דובר בה במפורש, אָצלָה עליהם סולידריות יתרה. עם סטיוארט, אלא אם כן היית אוויל מופלג, לא שאלת מה הוא עושה. או מדוע, בגיל חמישים וחמש, אחרי שבילה רבע מאה או במשרד החוץ בלונדון או בשורה של שלוחות דיפלומטיות, אין הוא שגריר במקום כלשהו, או תת־מזכיר קבוע למשהו, או סר סטיוארט. אבל ידעת.
זו היתה אפוא המשפחה שבניה ובנותיה נאספו באותו יום שבת אביבי שטוף שמש ושתו פּימ'ס ופְּרוֹסֵקוֹ ושיחקו במשחקים מטופשים וחגגו את יום ההולדת הכפול של התאומים. גם ג'ק, שנה שלישית ביולוגיה, וגם קייטי, שנה שלישית ספרות אנגלית, חמקו בתחבולות כל אחד מן האוניברסיטה שלמד בה, וביום שישי בערב היו במטבח ועזרו לאמם אלן להשרות כנפי עוף במרינדה, להכין נתחי צלעות קדמיות של בשר כבש, להביא פחמים ושקיות קרח, מוודאים כל אותה עת שלא ייפקד מקומה של כוס ג'ין וטוניק בהישג יד מיידי, שכן אף כי בשום אופן לא היתה אלכוהוליסטית, היא נשבעה שאינה יכולה לבשל בלי משקה חזק בהיכון.
רק מדשאת הקְרוֹקֶט נותרה לא כסוחה על פי צו של סטיוארט, ממתינה לחזרתו מלונדון ברכבת של שבע ועשרים מפדינגטון. אבל עם אור אחרון של בין הערביים קיבל ג'ק החלטה חד־צדדית לכסח אותה בעצמו, כי התעוררה בעיה בעסק, כפי שאהבה המשפחה לומר, וסטיוארט ייאלץ לבלות את הלילה בדירה בכיכר דולפין, ואז לתפוס את רכבת הנץ החמה - עוד מונח משפחתי - בבוקר למחרת.
וכך השתרר קצת מתח בשאלה אם באמת יגיע, או שמא הבעיה בעסק תשאיר אותו מרותק ללונדון, עד אשר - האח! הידד! - בדיוק בתשע בְּבוקר יום השבת זוהתה הוולוו הירוקה הישנה מטרטרת ומטפסת לאיטה במעלה הגבעה מכיוון תחנת הַנְגֶרפוֹ רד, עם סטיוארט לא מגולח מחייך מאוזן לאוזן ומנופף בידו מאחורי ההגה כמו נהג מרוצים, ואלן בקומה העליונה ממלאת לו אמבטיה, וקייטי צורחת, "הוא כאן, אמא!" ואצה להכין בייקון וביצים, ואמה צורחת חזרה, "בשם כל הקדושים, תנו הזדמנות לברנש המסכן!" שכן אלן היתה אירית קדמונית, ועל אחת כמה וכמה כשאפשר היה לחגוג משבר שמח כלשהו.
ועכשיו, סוף־סוף, הכול קרה בזמן אמת: מוזיקת רוק רועמת בסוּפה ובסערה הודות למִמסר שאלתר ג'ק בחדר האורחים; ריקודים על הדֶק שלצד בריכת השחייה הספרטנית - בני פרוקטור לא מחממים את הבריכות שלהם - פֵּטאנק בארגז החול הישן של התאומים, קרוקט שישה־על־שישה לילדים, וג'ק וקייטי וחבריהם ללימודים מפגינים יעילות בגזרת הברביקיו, ואלן בתום כל משימותיה נראית נינוחה ויפה להפליא בשמלה ארוכה ובסוודר נרכס, כובע קש נח ברפיון על שערה החום־אדמדם המהולל, שרועה לה בכיסא נוח כמו גברת רמת מעלה; וסטיוארט חומק במחזוריות אל מאורתו בקיטון הדחת הכלים הישן שבירכתי הבית ומדבר אל תוך הטלפון הירוק האוּלטרה־מאובטח שלו, ובכל זאת בורר את מילותיו ומשתמש במעטות מהן ככל האפשר; ואז שב ומופיע דקות מעטות אחר כך, אותו מארח קשוב, מצטנע ועליז שהכירו מאז ומעולם, תמיד עם מילה מוכנה על לשונו לדודה זקנה זו או לשכן חדש זה, מאתר את כוס הפּימ'ס הזקוקה למילוי דחוף מחדש, או מסלק בזריזות בקבוק פְּרוֹסֵקוֹ ריק שמישהו עומד להפיל.
ובבוא צינת הערב, כשנותרים רק בני המשפחה הקרובה ואחרים משמעותיים, זהו סטיוארט אשר לאחר עוד ביקור מהיר בקיטון הדחת הכלים הישן, מתיישב אל פסנתר הבַּכשטיין בחדר האורחים לשם הביצוע המסורתי, הנהוג בכל יום הולדת, לשיר ההיפופוטם של פְלַנְדֶרְסוסְ וואן; ולהדרן, את הפצרותיו של נוֹאל קאוורד בפני גברת וורתינגטון - "אני מתחנן, גברת וורתינגטון, אנא ממך, גברת וורתינגטון - לא להעלות את בתך לבמה" (הערת מערכת: הציטוט לקוח מתוך להיט של קאוורד, שהיה שחקן, מחזאי, מלחין ואיש השירות החשאי האנגלי).
והצעירים מצטרפים לשיר, וריח מתוק של מריחואנה עולה באוויר באורח אפוף מסתורין, ובהתחלה סטיוארט ואלן מעמידים פנים שאינם שמים לב, ואז מגלים פתאום שהם הרוגים מעייפות, וב"כיבוי אורות לזקנים כמונו, תסלחו לנו?" עולים לקומה העליונה כדי לשכב לישון.
"טוב, מה קורה, לכל הרוחות, סטיוארט, תספר לי?" חוקרת אלן בחביבות מַספקת בהיגוי אירי מהיר, מדברת אל מראת האיפור. "אתה על סיכות מהרגע שהגעת הביתה הבוקר".
"בשום אופן לא", מוחה פרוקטור. "הייתי הרוח החיה של המסיבה. מעולם לא שרתי טוב יותר. דיברתי חצי שעה עם דודתך היקרה מייגן והבסתי את ג'ק בקרוקט. מה עוד את רוצה?"
אלן, באיטיות מחושבת, מסירה את עגילי היהלום, קודם משחררת את הסוגרים מאחורי כל אוזן, אחר כך מניחה אותם בקופסה מרופדת בסאטן, ואת הקופסה בתוך המגירה השמאלית בשולחן האיפור.
"ואתה על סיכות גם עכשיו, תסתכל על עצמך. אתה אפילו לא מתפשט".
"אני מחכה לשיחה באחת עשרה בטלפון הירוק, ותהרגי אותי - אני לא אדשדש ברחבי הבית בחלוק ובנעלי בית לפני הצעירים. זה נותן לי הרגשה שאני בן 90 בערך".
"אז הולכים לפוצץ את כולנו? זה עוד פעם אחד מאלה?" מבקשת אלן לדעת.
"קרוב לוודאי שזה שום דבר. את מכירה אותי. משלמים לי כדי לדאוג".
"טוב, אני בהחלט מקווה שמשלמים לך כסף ממש טוב, סטיוארט. כי לא ראיתי אותך ככה, אפילו חצי מזה, מאז בואנוס איירס".
בואנוס איירס, שם שירת כסגן ראש התחנה בזמן ההכנות למלחמת פוקלנד, עם אלן בתור מספר שתיים סמויה. אלן, לשעבר בטריניטי קולג', דבלין, היא גם לשעבר בשירות, מה שלשיטתם של פרוקטור ושל מחצית אנשי השירות הוא סוג בת הזוג היחיד האפשרי.
"אנחנו לא עומדים לצאת שוב למלחמה, אם זה מה שאת מקווה לו", הוא אומר, לא מפגר אחרי הנימה המבודחת, אם אכן היא מבודחת.
אלן מפנה לחי אל המראה, טופחת עליה בקְלינְסֶר.
"זה עוד מקרה של אבטחת פְּנים שהגיע לידיים שלך?"
"כן".
"אתה יכול לספר לי על זה או שזה אחד מאלה?"
"זה אחד מאלה. מצטער".
הלחי השנייה.
"ואתה בעקבות אישה, במקרה? כי יש לך את ההבעה הזאת שקשורה לאישה, כל אחד יכול לראות".
אחרי 25 שנות נישואים, פרוקטור עדיין לא חדל להתפעל מן הכוחות העל־חושיים של אלן.
"אם את כבר שואלת, כן, זו אישה".
"היא בשירות, במקרה?"
"השאלה הבאה".
"היא לשעבר בשירות?"
"השאלה הבאה?"
"היא מישהו שכולנו מכירים, במקרה?"
"השאלה הבאה".
"שכבת איתה?"
בכל שנות נישואיהם היא לא שאלה אותו שאלה כזאת. מדוע הלילה? ומדוע רק שבוע בטרם תצא לטיול מתוכנן זה מכבר בטורקיה בחסותו של המורה הצעיר ויפה התואר עד כדי גיחוך, שאצלו למדה ארכיאולוגיה באוניברסיטת רדינג?
"לא עד כמה שאני זוכר", הוא משיב בקלילות. "לפי מה שאני שומע, הגברת המעורבת במקרה שוכבת רק עם כאלה שעולים בהרכב הראשון".
זול, וקרוב מדי לאמת. לא היה צורך לומר זאת. אלן שולפת את הסיכה משערה החום־אדמדם שאין דומה לו ומניחה לו לגלוש כמפל על כתפיה החשופות, כמנהגן של נשים יפות מאז ראשית הזמן.
"טוב, שלא תשכח להשגיח על עצמך, סטיוארט", היא מזהירה את בבואתה. "אתה מתכוון לצאת ברכבת הנץ החמה?"
"נראה שלא תהיה לי ברירה".
"אולי אני אספר לילדים שמדובר בפגישת חירום של הקבינט הביטחוני, של ועדת קוֹבּרָה. זה ירגש אותם".
"אבל זו לא פגישת חירום כזאת, אלן, תעשי לי טובה", מוחה פרוקטור ללא תועלת.
אלן מאתרת כתם קטן מתחת לעין אחת, טופחת עליו בפד צמר גפן.
"ואני באמת מקווה שלא תרבוץ כל הלילה בחדרון שמאחורי המטבח, סטיוארט? כי אחרת יהיה מדובר בבזבוז משווע של חיי אישה. ושל חיי גבר".
לקול צלילי צהלה הבוקעים מכל מסדרון, פרוקטור עושה את דרכו בבית אל קיטון הדחת הכלים הישן. הטלפון הירוק ניצב על תושבת אדומה כמו תיבת מכתבים בסניף דואר. חמש שנים לפני כן, כשהתקינו אותו, אלן, ברגע של גחמה, הלבישה אותו בכיסוי צמר שנועד לשמירה על חומו של קנקן תה. ומאז זה שם.
מסוכן חשאי - לאשף הריגול
ג'ון לה קארה (דיוויד קורנוול בשמו האמיתי) נחשב לאחד מגדולי סופרי המתח והריגול בכל הזמנים.
הוא התוודע לתחום כששימש סוכן בשירות החשאי הבריטי, ולאורך השנים כתב רומנים רבים שעסקו בעולמם הסמוי ורב התככים של מרגלים וסוכנים.
בין השאר, יצר את דמותו של ג'ורג' סמיילי, איש המודיעין הבריטי בעל האישיות הרגישה והמורכבת, שפועל להגן על בריטניה מפני שלל המזימות של הקג"ב בימי המלחמה הקרה בין הגוש הסובייטי למערב.
הרומן "שומר אמונים" (Silverview) הוא הספר האחרון שכתב לה קארה, בטרם הלך לעולמו בדצמבר 2020, בגיל 89.
"שומר אמונים" (Silverview), ג'ון לה קארה, הוצאת כנרת זמורה. מאנגלית: אמיר צוקרמן