פרשת תרומה: אייל איבד את בנו הקטן - ותרם כליה כדי להציל חיים

תעתועי החיים והשבריריות שלהם הפגישו את אייל תמיר (51) וניר מלכה (53) שוב, אחרי 17 שנים שבהן לא היו בקשר, דווקא בבית החולים "מאיר" בכפר סבא. זה קרה כשניר נזקק באופן דחוף להשתלת כליה והיה מחובר לדיאליזה, ואייל נחשף לבקשתו הבהולה בתקשורת וברשתות החברתיות לתרומת כליה שתציל את חייו. הוא החליט להתייצב מייד, להיות התורם שמציל חיים.

שני האנשים, שהיו בעבר בקשר עסקי וכלכלי קרוב, אוחדו בידי הגורל בעוצמה אדירה. כשנפגשו שוב ישבו שעות זה עם זה, לא יכלו להפסיק לדבר וגם בכו, ללא הרף.

ניר סיפר על ההידרדרות הגופנית ועל הצורך המיידי בתרומת כליה, ואייל שיתף בעצב תהומי שבנו הצעיר איתם בחר לסיים את חייו כשהיה בן 10 שנים ושמונה חודשים בלבד. שניהם הסכימו שהגורל קשר ביניהם שוב ויצאו למסע משותף, אמיץ מאוד ונדיר בעוצמתו הפיזית והרגשית.

לפני כחודש וחצי הוכתר המסע בהצלחה, אחרי ניתוחים מורכבים שנעשו לשניהם בבית החולים בילינסון בפתח תקווה. ניר קיבל את הכליה של אייל והיא מתפקדת היטב בגופו, ואילו אייל הגשים את רצונו העז, האלטרואיסטי, להציל חיים אחרי מות בנו האהוב.

כשהם יושבים יחד בביתו של ניר בתל אביב בשבת בבוקר, מדברים על החיים מעל צלחות ג'חנון וחביתות ירק, החיבור המיוחד ביניהם בולט לעין. חיבור בנפש, בגוף, בשותפות גורל.

"אני לא יודע איך להודות לאייל על כך שהציל את חיי", מחייך ניר, "הרווחתי אח לכל החיים".

"אמרתי לניר באחת השיחות שלנו: אני תורם לך כליה קודם כל ממניעים אגואיסטיים שלי", אומר אייל, "אחרי שאיתם עזב אותנו, חשתי צורך עז להציל חיים, לתת מעצמי, מגופי. לצערנו לא יכולנו לתרום את איבריו של איתם, וכעת אני חש שסגרתי מעגל שהיה מאוד־מאוד חשוב עבורי".

ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת השתלות בביה"ח בילינסון מקבוצת הכללית, לא יכול להסתיר את התרגשותו מהסיפור שאותו ליווה מקרוב.

"ראיתי כבר כמעט הכל בחיים", הוא אומר, "אבל בחיבור הכל כך נדיר בין אייל וניר לא בטוח שנתקלתי. אייל שיתף אותי בסיפור האישי שלו רק אחרי הניתוח שעבר, ואני זוכר שפשוט עמדתי ליד מיטתו עם דמעות בעיניים. זה היה אחד הרגעים המרגשים שעברתי בקריירה. רגע שנותן דלק להמשיך ולהציל חיים, שבו אתה מבין עד כמה המסע המשותף שלהם ביחד עצום, מחזק ומעניק מזור לשניהם".

"הצילו את חיי"

ניר ואייל נפגשו לראשונה לפני 18 שנים כאשר ניר, רואה חשבון במקצועו, היה בעל חברת "שיא פתרונות כלכליים".

"רצינו להרחיב את העסק, אז עשינו תוכנית כלכלית וגייסנו אנשים מכל הארץ", הוא נזכר. "פתחנו קורס מיוחד של חצי שנה, שבו השתתפו 15 אנשים שאותם הכשרנו לעבודה מתוך מטרה שיקבלו זכיינות ויפתחו סניף שלנו".

אחד המשתתפים בקורס היה אייל, עד אז סמנכ"ל שכיר בסוכנות ביטוח, שבסיום הקורס פתח סניף בירושלים. "היה בינינו קשר רציף", ממשיך ניר. "הדרכתי אותו, הגעתי אליו לסניף ועזרתי לו בכל מה שקשור לעסק".

הסניף של אייל בירושלים החזיק מעמד מעט יותר משנה, אולם הוא סגר אותו ופנה לאפיקים אחרים בחיים. במהלך השנה שבה פעל הסניף, היו אייל וניר בקשר מקצועי מצוין, אבל כמובן לא כזה שניתן להגדיר כחברות נפש. כשסגר אייל את הסניף, פנו כל אחד לדרכו.

ניר, גרוש ואב לשחר (בת 25) ולנדב (בן 22), הוא היום בעל סוכנות הביטוח "אקספרט".

"אני חולה בסוכרת ונמצא כל הזמן במעקב רפואי", הוא מספר, "ובאוגוסט 2020 ישבתי עם נפרולוג פרטי שהסתכל על בדיקות הדם שלי, ראה את הקריסה בתפקודי הכליות ושאל: 'יש מישהו שיכול לתת לך כליה?' ככה, לפנים".

זה פטיש של חמישה קילוגרם בראש.

"כן, בהחלט. אני כמובן נלחצתי, אם כי עדיין לא הרגשתי משהו פיזי בגוף, אבל זה מפחיד. נכנסתי למעין הדחקה והלכתי לכל מיני מרפאים אלטרנטיביים שסיפרו לי כל מיני סיפורים.

"שיניתי את התזונה, מה שלצערי לא עזר, והתחלתי להיות עייף ומותש כל הזמן. ממש נרדמתי. זה היה בדיוק לפני שנה, ואז רופאה נפרולוגית בבית החולים מאיר בכפר סבא אמרה לי 'תתחיל לעשות דיאליזה'. שלוש פעמים בשבוע, ארבע שעות נטו בכל פעם.

"הדיאליזות התישו אותי לגמרי. זה לא טיפול שאתה יוצא ממנו ואומר 'יאללה, בואו נלך להשתולל'. אתה יוצא משם גמור לגמרי. הבנתי מהר מאוד שאם אני לא לוקח אחריות על ההשתלה שלי, שום דבר לא יקרה. ידעתי שאני אחראי לחיי וחייב לפעול מהר ובשיא העוצמה".

ניר החל לחקור וללקט מידע בנושא. הוא נסע לעמותת "מתנת חיים", שמגייסת מתנדבים לתרומת כליה ומלווה אותם, ונרשם שם לתרומה, אבל מהר מאוד הבין שהכל תלוי רק בו.

"כל המשפחה שלי ניסתה לעבור את הבדיקות ואת השאלונים, אבל לצערי אף אחד מהם לא התאים לתרום לי כליה", הוא מספר. "כשהבנתי שמהמשפחה לא תבוא הישועה, התחלתי להעלות קמפיינים בפייסבוק ובעיתונים שונים. פניתי לציבור בשיא העוצמה וביקשתי: אני זקוק לתרומת כליה מיידית, הצילו את חיי. 

"הגעתי למשהו כמו 200 איש, אלטרואיסטים, שנרשמו ורצו לתרום לי כליה, אבל לצערי הם לא התאימו מסיבות שונות. שרון אחותי והבת שלי ריכזו את הפניות. הן בנו טבלת אקסל מסודרת, ושרון התקשרה לכל אחד שפנה וביררה פרטים. 15 מתוך ה־200 עברו לבדיקות מתקדמות יותר, אבל גם מהם היו כאלה שקיבלו רגליים קרות בדרך, ובצדק. אני לא יכול לכעוס עליהם, אני מבין אותם".

"תעצומות נפש"

בכל פעם שהתהליך התקדם היה ניר מתעודד, אבל אז מתאכזב כשתורם אחרי תורם פוטנציאלי נפל בגלל בעיה בריאותית או משום ששינה את דעתו ופחד מהניתוח המורכב. אבלל לצד טיפולי הדיאליזה, הוא המשיך להיות אקטיבי בחיפושיו אחרי תורם מתאים, שכן ידע היטב שזה הסיכוי שלו לשרוד, לחיות.

"לא ישבתי ואמרתי לעצמי שהעמותה תדאג לי לתורם או שהמדינה תעזור לי עם התורים ויהיה בסדר", הוא אומר. "זה מסר שמאוד חשוב להעביר: אל תשבו ותחכו. אף אחד לא יעשה את העבודה בשבילכם. קחו אחריות מלאה על החיים שלכם, ותפעלו בכל הכוח ובכל הערוצים שאפשר.

"לדעתי, אם הייתי מחכה וסומך על התור של המדינה, למשל, זה היה לוקח בין 4 ל־5 שנים לפחות, אולי אפילו בין 7 ל־8. אני חושב שהמדינה צריכה לעשות יותר קמפיינים כדי להביא למודעות של הציבור עד כמה אנשים זקוקים לתרומת איברים, בטח לכליות".

לפני קצת פחות משנה, במאי 2021, הגיע אייל.

כשנחשף לפרסום של ניר בפייסבוק, החליט שהוא חייב להציל אותו. לא פחות מכך, הוא ידע גם שהוא חייב את זה לעצמו.

אייל, היום בעל חברה לייעוץ למשכנתאות, נשוי לסיגלית (50), מתגורר ביבנה ואב לשלושה: "עומר בת 24, ליאל בן 19, ואיתם, שיישאר לנצח בן 10 ושמונה חודשים".

במשפט הזה, הוא מותיר אותי ללא מילים.

"לפני שנתיים וחצי, איתם בחר לשתף את בני גילו בכך שהתחיל לקבל הורמון גדילה", הוא פורט למילים את הכאב העצום שבליבו. "התחלנו לתת לו את ההורמון עשרה חודשים לפני כן, ובמהלכם הוא גבה כ־10 סנטימטרים. בנוסף, באותם חודשים הוא למד שחייה והצטרף ל'קבוצת פיפמן', קבוצת הריצה של המאמן שלי, שי פיפמן.

"בדיעבד, הבנו שבגלל שנטל הורמון גדילה הוא סבל מהצקות, והיו מי שאמרו לו מילים פוגעניות. אנחנו יודעים שהיתה כלפיו אלימות מילולית, אבל לא יודע אם היתה גם אלימות פיזית.

"עם המטען הזה איתם עלה הביתה בצהרי אותו יום, 3 בספטמבר 2019, בשעה 13:45 בצהריים. אף אחד מאיתנו לא היה בבית, והוא הניח את התיק בסלון, הדליק את הטלוויזיה, פתח את דלת המרפסת וקפץ למטה מהקומה השישית".

איתם נפצע אנושות, וסיגלית ואייל הוזעקו מייד.

"שוטרת שהיתה במקום הרימה אלי טלפון ואמרה לי שקרה משהו לאחד הילדים", ממשיך אייל. "שנינו עובדים קרוב לבית והגענו מייד. התברר שהשכנים שלנו ממש ראו את מה שקרה והזעיקו אמבולנס.

איתם פונה לבית החולים קפלן ברחובות, וכשהגענו לשם הרופא היה מאוד ישיר איתנו. הוא אמר 'אם נעבור את הלילה, נחשוב על הלילה הבא' ונתן לנו להבין שאין הרבה סיכוי שאיתם יחיה. הרופאים נלחמו על חייו, אבל ביום למחרת, ב־08:35 בבוקר, איתם שלנו נפטר".

אייל לוקח רגע, נושם עמוק וממשיך. "הדבר הראשון שאני וסיגלית אשתי דיברנו עליו היה שאם איתם החליט לעזוב אותנו לפני הזמן, נרצה לתרום את איבריו", הוא אומר, "אבל לצערי לא זכינו לזה כי היתה אצלו קריסת מערכות. הלב נדם והכל קרס. הנצחנו אותו לאחרונה עם קבוצת הריצה 'Restart', שגם אותה מאמן פיפמן".

איך ממשיכים?

"ממשיכים. לחיים יש כוח. יש לנו עוד שני ילדים בבית, ואנחנו בני אדם. כשהגענו הביתה מבית החולים, אחרי שאיתם האהוב שלנו נפטר, היו לנו כמה שעות לפני ההלוויה, וסיגלית הכניסה אותי לחדר השינה שלנו ואמרה שעל כל דבר שעשיתי לא בסדר במהלך החיים היא ידעה לסלוח לי, אבל היא לא תסלח לי רק על דבר אחד - אם חלילה אעשה לעצמי משהו ואעזוב אותה לבד.

"אחר כך היא יצאה מהחדר, לקחה אותי, את עומר ואת ליאל, החזקנו ידיים והיא אמרה לכולנו שהביחד שלנו ייתן לנו את הכוח להמשיך. היא גילתה תעצומות נפש אדירות, כוחות מדהימים".

בכל זאת, איך עוברים בכלל את הימים הראשונים, ואז את החודשים והשנים בלי איתם?

"בשבוע של השבעה אתה לא זוכר כלום. לאחר מכן, מייד אחרי השבעה חזרתי לעבוד. הייתי מאוד מודע לעצמי וידעתי שאם אשאר בבית - אשקע. ידעתי שרק חזרה לעשייה תהיה הדרך להרים את הראש ולהסתכל קדימה.

"גם לאימוני הריצה שאני עושה חזרתי אחרי השבעה. התחלתי לפני חמש שנים, והיום אני עושה טריאתלונים ועשיתי גם חצי איש ברזל.

"יחד עם זה, אני בוכה היום יותר מאשר בכיתי בהתחלה. זה לא נגמר אלא רק הולך ומתעצם. הגעגוע העז לאיתם, החוסר שלו.

"לפני כמה חודשים אמרתי לסיגלית שמאז שאיתם עזב היו לנו לא מעט רגעים שמחים, אבל שאלתי אותה אם יש סיכוי שאחזור להיות אדם שמח. היא ענתה לי שכן, שאני עוד לא שם אבל שיש רגעים שמחים אצלנו במשפחה, ובחיים בכלל.

"איתם קיבל מאיתנו במתנה את הספר של יובל אברמוביץ 'הרשימה לילדים' וכתב שם: 'הלוואי שכל האנשים בעולם יהיו שמחים'. מבחינתנו, זו הצוואה שלו. אנחנו חייבים להמשיך לחיות בשמחה. מותר לנו לכאוב, מותר לבכות ברגעים של כאב, ויש המון כאלה בכל יום, אבל בין לבין יש גם לא מעט רגעים שמחים.

"החלטתי גם לדבר על איתם בכל סיטואציה. אני מעביר הרצאות על כוחה של מילה, אפרופו הפגיעות המילוליות הקשות שהוא ספג. אני מרצה בעיקר בחוגי בית והוזמנתי להרצות גם בבסיסי צה"ל וגם בפני בני נוער, אבל זה ממש לא מספיק והייתי שמח לעשות זאת יותר. אחרי מותו של איתם הוצאנו סטיקר: 'מילים יכולות לבנות ומילים יכולות להרוס - בחר/י את שלך בתבונה!'".

"תהליך משמעותי"

אחרי המוות הנורא והעצוב כל כך של איתם, אייל מספר שבכמה וכמה שיחות עם סיגלית אמר לה שהוא רוצה בכל מאודו לתרום איבר מגופו. להציל חיים של אנשים אחרים.

"הרגשתי את זה בבטן", הוא מספר. "אני לא יודע להסביר את זה במילים, פשוט הרגשתי שזה הדבר הנכון לעשות, שמבחינתי תהיה פה סגירת מעגל. היא לא תחזיר את הבן שלי וזה לא תחליף, כי שום דבר אחר לא מתקרב לזה, אבל זה משהו שעמוק בתוכי הרגשתי שהוא הדבר הנכון לעשות. זה פשוט ישב אצלי חזק מאז שאיתם עזב אותנו".

להציל מישהו אחר.

"כן, לגמרי. לפני קצת יותר משנה ראיתי פתאום בפייסבוק שניר העלה פוסט מרגש שהוא זקוק לכליה. לקח לי בדיוק שלוש שניות להחליט. קראתי לסיגלית ואמרתי לה - זה הזמן שלי, אני רוצה לתרום לניר כליה. סיגלית תמכה בי וברצון שלי.

"שלחתי לניר הודעה בווטסאפ: 'ראיתי את הפוסט שלך, ואני רוצה להתחיל לעשות בדיקות'. ביקשתי ממנו שיכוון אותי מה צריך לעשות, וניר הפנה אותי לאחותו שרון, שריכזה את כל הפניות. יצרתי איתה קשר, מילאתי טפסים ויצאתי לדרך. את הבדיקות הראשונות עשיתי בבית החולים בילינסון".

תוך כדי ההתאמות והבדיקות, הגיע אייל לפגוש את ניר בבית החולים מאיר, כשהאחרון עשה טיפול דיאליזה.

"ישבתי איתו שלוש שעות, ואי אפשר להישאר אדיש לסיפור שלו, ולצערי גם לא לשלנו. אמרתי לניר בשיחה הזו שאני נכנס לתוך התהליך הזה בשביל עצמי לא פחות מאשר בשבילו.

"היינו מאוד גלויים ופתוחים בשיחה, וקיבלנו החלטה משותפת שנעשה את הדברים צעד־צעד. הבטחנו אחד לשני שנעבור הכל ביחד, שלב אחרי שלב. משם הקשר הלך והתהדק כל הזמן. בכל שלב שעברתי בבדיקות, הרצון שלי לתרום לניר ובכלל הלך והתעצם".

התהליך שעבר אייל היה לא פשוט, ולולא ההתעקשות המדהימה שלו, הדבר לא היה יוצא אל הפועל.

"עשיתי בדיקות דם ראשונות עוד בקופת חולים", הוא מספר. "בודקים שם את סוג הדם ואת הנוגדנים ואם אני מתאים בכלל לתרום כליה לניר, והתברר שאני מתאים.

"אחר כך היתה לי פגישה עם ענת בריגר, מתאמת ההשתלות בבילינסון, שאיתה קיימתי שיחה ראשונית שעושים לכל התורמים הפוטנציאליים.

"אחרי שלוש דקות היא סגרה את התיק שלי ואמרה שאנחנו צריכים להיפרד כידידים. שאלתי למה? היא ענתה שבגלל שנולדתי בחודש שביעי, פג.

"ענת הסבירה לי שיש משמעות להתפתחות של הכליות מהחודש השמיני להריון, וכשאתה מגיע לחודשים שמיני ותשיעי יש משמעות גדולה להתפתחות העתידית והתקינה של הכליות. לכן בדרך כלל הם לא מעוניינים להמשיך עם תורם שנולד בחודש השביעי.

"בהחלטה של רגע אמרתי שאני לא מסכים לקבל את ההסבר וביקשתי שיחה עם נפרולוגית. היא הביאה את הנפרולוגית הראשית של בית החולים, שאמרה שהיא מאפשרת לי להמשיך רק בגלל שאני לא ילד בן 20 ובגלל שאני עוסק בספורט. התנאי שלה היה שכל הבדיקות שלי יהיו 100 אחוז, לא 90".

כלומר, ללא ההתעקשות שלך, כל ההליך היה מסתיים?

"לגמרי. אבל לא הסכמתי לוותר והמשכתי בבדיקות עד החלק האחרון, אבל אז עברתי בדיקת סי.טי, שבעצם שיקפה את כל מערכות גופי, וקיבלתי שיחת טלפון: 'אנחנו נאלצים להפסיק את התהליך'".

מה קרה?

"מצאו לי היצרות של 30 אחוז באחד העורקים שמובילים ללב. במצב כזה, אם אתה חי עם כליה אחת, הסיכוי שלך לחטוף התקף לב גבוה יותר מאשר של אדם שחי עם שתי כליות.

"ברגע שאמרו לי שמפסיקים את התהליך, אמרתי לעצמי 'פעם אחת כבר התווכחת, בוא תתווכח גם בפעם הזו'. אמרתי להם בבילינסון שאני לא מתווכח כי אני רוצה להזיק לעצמי או לסכן את עצמי, אלא בגלל שאני באמת רוצה למצות את הדברים עד תומם ולקבל חוות דעת של קרדיולוג.

"בספטמבר שלחתי להם תוצאות של בדיקות שעשיתי בארבע השנים האחרונות. בגלל שאני עוסק בספורט אני עושה כל הזמן בדיקות, והם ראו את גרף השיפור שלי בכולסטרול, בשומנים בדם ועוד. הטענה שלי היתה שמה שיושב שם על העורק זה לא מעכשיו, אלא מהתקופה שהייתי שמן מאוד וחייתי חיים לא בריאים".

נחוש ובלתי מתפשר, אייל הצליח לשכנע את הרופאים שהוא יכול להתקדם בתהליך תרומת הכליה לניר.

איך סיגלית הגיבה לעקשנות שלך? הרי אמרו לך שזה עלול להיות מסוכן וחוויתם כבר אסון נורא. זה לא הפחיד אותה ואותך?

"סיגלית הלכה איתי לאורך כל הדרך. הבחירה שלה היתה לתת לי תמיכה. להגיד לך שהיא לא חששה? היא חששה. לאו דווקא מזה, אלא בעיקר מההרדמה המיועדת שלי בניתוח התרומה. אבל היא הבינה שזה תהליך מאוד עמוק ומשמעותי שעברתי, הרצון הזה להציל חיים, וידענו שלא הכל ילך חלק.

"אגב, מחשבות כאלה עלו כמובן גם אצלי, כי לא נותנים לך להתעלם מהסיכונים. לאורך כל התהליך מדברים איתך על סטטיסטיקות. אתה עולה על שולחן הניתוחים ועובר הרדמה וניתוח, כשאחד ל־3,000 לא מתעורר.

"אבל בסופו של דבר אתה שם על כף המאזניים את הסיכונים שאתה לוקח על עצמך לעומת הסיכוי לתת לבן אדם אחר לחיות, ומבין שזה בכלל לא שיקול".

זו היתה גם בעצם איזו צוואה פרטית שלך? החלטת להעניק חיים אחרי שהבן שלך סיים את חייו?

"כן, ככה הרגשתי".

"כמו לטפס על הר"

לאורך התהליך הפכו אייל וניר לחברי נפש של ממש, ולפני ארבעה חודשים וחצי עברו את הוועדה הארצית להשתלות, שאישרה את הניתוח המיועד.

"כשהבנתי שאייל נחוש מאוד לתרום לי כליה, שהוא סגור על עצמו עם התרומה, הרשיתי לעצמי להיות איתו בקשר קרוב", מספר ניר. "בחודשים שעברו עד ההשתלה הייתי אצלו בבית ביבנה, הכרתי את סיגלית והיו לנו לא מעט שיחות, כמעט על בסיס יומי".

אייל: "אחרי שהכל אושר הרגשתי התרוממות נפש. עברתי תהליך ארוך ועמוק שהיה כמו לטפס על הר גבוה.

"אם זה לא מספיק, לפני חודש וחצי חליתי בקורונה, אבל גם אז הכל הסתדר לי בול. הקורונה נפלה עלי בטיימינג הכי טוב שאפשר לבקש, כי צריך מינימום שבועיים מסיום המחלה ועד תאריך הניתוח, ולי היו שבועיים וחצי.

"בגלל שהיתה לי קורונה הזדרזתי להודיע על כך לענת, מתאמת ההשתלות בבילינסון, אז באותה הזדמנות היא בישרה לי על תאריך הניתוח, 9 בפברואר, ושאלה אם אני רוצה להודיע לניר. אמרתי לה שוודאי שאודיע לו.

"ניר ואני הפכנו לחברים קרובים בחודשים הארוכים שלפני הניתוחים, הרווחתי חבר נפש. זה לא קורה ברוב המקרים הללו, אבל לנו קרה דבר טוב מאוד יחד. הודעתי לו על תאריך הניתוח וביקשתי שלא יתרגש. שיהיה רגוע או שישתדל לפחות.

"אני חושב שגם להיכרות הקודמת שלנו יש משקל בחברות שנוצרה, גם לכך שאנחנו בני אותו גיל והורים לילדים, וגם לעובדה שניר הסכים להיות איתי בתהליך מהרגע הראשון.

"הרבה מאוד פעמים התורמים רואים את המושתל רק ביום הניתוח או ביום שלפניו, אם בכלל. לא כולם רוצים ולא אצל כולם נותר קשר כמו זה שנוצר בין ניר לביני.

"בניגוד אולי למקרים אחרים, אני לא עשיתי את התהליך הזה כדי לקבל הכרת תודה ממישהו. אמרתי לניר בצורה חדה באחת השיחות שלנו: אני עושה את זה קודם כל ממניעים מאוד אגואיסטיים שלי. יחד עם זה, אני מאוד מבין גם את הצד של ניר. נוצר באמת מצב שבו כל אחד מאיתנו פשוט הרוויח את שלו".

"לא ניתוח קטן"

ניר עצמו התאשפז יום לפני אייל, שהגיע לניתוח שלו בבוקר שבו בוצע ונותח כמובן ראשון. "כשפגשתי את ניר לפני הניתוח שלי, ההתרגשות החלה לעלות אצלי", הוא מספר, "אבל זה לא היה בשמיים מבחינתי. העמדה שלי היתה מאוד מוצקה, והייתי שלם לחלוטין".

הניתוח, שאמור היה להימשך שעתיים וחצי, ארך בפועל קרוב לארבע שעות.

"תוך כדי ניתוח גילו שהכליה שלי מחוברת בשלושה עורקים ולא בשני עורקים, כמו כליה סטנדרטית", מספר אייל, "אז הרופאים וכל הצוות היו צריכים לעבוד קשה יותר. אחרי שהוציאו ממני את הכליה, היא הושתלה מייד בגופו של ניר. 

"הדבר הראשון ששאלתי את הרופאים כשהתעוררתי היה מה קורה עם ניר. הרופא אמר לי: 'הוא קיבל כליה ורודה ויפה, והיא נקלטה ומתפקדת'".

הרופא הוא ד"ר אביתר נשר, מנהל מחלקת ההשתלות בבילינסון. אדם שקשה לתפוס את היקף עבודתו - ואת מהותה הקריטית.

"אנחנו מבצעים 210 השתלות כליה בשנה", הוא מספר. "לצד עוד 44 השתלות כבד. עשינו גם שתי השתלות מעי ודברים נוספים.

"צריך להבין שהניתוח שניר ואייל עברו הוא לא ניתוח קטן. זה ניתוח גדול ומורכב שעבר בהצלחה גדולה. אני תמיד נפעם מהאלטרואיזם של אנשים כמו אייל, שפשוט מחליטים לתרום מגופם תוך כדי שהם מסכנים את עצמם, אבל מהסיפור הזה ממש הצטמררתי".

למה?

"לעולם לא אשכח איך בדקתי את אייל בסיבוב הרופאים אחרי הניתוח שלו. ראיתי קעקוע על היד שלו ושאלתי אותו לפשרו. הוא סיפר לי על בנו איתם ולמרות שראיתי, שמעתי וטיפלתי כבר כמעט בהכל, הייתי עם דמעות בעיניים. הבנתי איזו נתינה נדירה זו מהצד של אייל וכמה הסיפור הזה יוצא דופן. נדיר מאוד שתורם ומושתל מתחברים כך. לשמחתי, הכל נראה מצוין אצל ניר ויש לו תפקוד כלייתי מושלם".

יום אחרי הניתוחים, אייל הגיע לבקר את חברו.

"ניר שכב שני חדרים ממני והחלטתי לקום וללכת לבקר אותו", הוא מספר. "זו היתה הפעם הראשונה שבכיתי מאז שנפגשנו אצלו בדיאליזה. מאוד התרגשתי. אני חושב שאני האיש היחיד שנתנו לו להתקרב לניר ברמה של חיבוק, בגלל שכל קרבה פיזית היתה יכולה לסכן את המערכת החיסונית שלו. הוא שכב במיטה וכמובן לקח לו יותר זמן ממני להתאושש.

"כשבאתי הוא פקח את עיניו ודיבר איתי כמה מילים. אני לא זוכר בכלל מה היה שם. היה לי בלקאאוט של התרגשות".

"מחויבות הדדית"

אייל שוחרר מבית החולים ארבעה ימים אחרי הניתוח, לניר זה לקח שמונה ימים. היום, חודש וחצי לאחר מכן, הוא מרגיש כבר הרבה יותר טוב.

"אני בבית כבר חודש ויותר, והכליה, טפו־טפו מה שנקרא, נקלטת היטב. רואים את זה במדדים. פעמיים בשבוע אני בבית החולים, עושים לי בדיקות דם ובדיקות נוספות, ורואים שהכליה נקלטת מעולה. אני גם מרגיש שהיא נקלטת מעולה".

אפשר בכלל להודות לאייל על המעשה הנאצל שלו?

"אי אפשר. אני מוכן לעשות הכל בשבילו, לתת לו הכל, אבל מה שלא אעשה - זה לא יהיה עשירית האחוז ממה שהוא עשה בשבילי. באשפוז הייתי איתו כל הזמן, המשפחה שלי היתה איתו, הילדים שלי.

"הרווחתי אח, חבר לכל החיים. בלי שום קשר לכליה, אייל הוא אדם מדהים. לפני 18 שנה הכרתי אותו בצורה אחרת לגמרי, עכשיו הכרתי אדם חדש.

"אני מבטיח שאהיה בשבילו כל החיים, לכל מה שיצטרך, בכל צורה. הוא יודע את זה, אני רק מקווה שהוא יסכים לקבל ממני את המחויבות ההדדית הזאת. מה שקרה פה הוא פשוט גורל, אני לא יודע להסביר את זה במונחים אחרים. הסיפור הזה לקח אותנו למקומות הרבה יותר עמוקים, רגשיים".

erannavon9@gmail.com