כששני ההורים שלך הם אייקוני הבמה ישראל (סשה) דמידוב וסבטלנה דמידוב, ואתה נושם תיאטרון מגיל ינקות, סביר להניח שהמשיכה שלך לעולם הבמה תהיה טבועה עמוק בדנ"א. גיא דמידוב, הבן האמצעי של הזוג המלכותי של תיאטרון גשר, התחבט במשך שנים - עד שהקשיב לבסוף לליבו והבין שהוא לא יכול לברוח באמת מהייעוד המשפחתי.
קצת מפתיע שהתלבטת כל כך הרבה זמן.
"אף פעם לא הייתי ילד שמשחק. המשחק והבמה היו בלב שלי, אבל לא עשיתי עם זה כלום. בבית הספר הייתי הליצן האהוב של הכיתה, אבל התחלתי ללמוד משחק בצורה רצינית ורשמית רק בגיל 24".
למרות שינקת תיאטרון עם חלב האם.
"לתיאטרון נחשפתי באופן טבעי מגיל צעיר מאוד. זה היה שם כל הזמן, וזה היה אצל כולם במשפחה שלנו. אחי הגדול, דניאל (34), הוא שחקן שמשחק היום במדיטק בחולון. אחי הקטן, עמנואל (26), התקבל עכשיו למחזמר 'כנר על הגג' של התיאטרון העברי".
ועדיין, עד גיל 24 בכלל לא חשבת ללכת בעקבות ההורים.
"בכיתה ז' למדתי במגמת תיאטרון בעירוני א', אבל אני לא מחשיב את זה יותר מדי. בסוף השנה ההורים ראו את התעודה שלי, שהיה כתוב בה 'נכשל' בכל המקצועות חוץ מבתיאטרון. זה לא מצא חן בעיניהם שאני משקיע רק בזה, אז הם הוציאו אותי מהמגמה, כדי שאתחיל להשקיע גם בשאר המקצועות. אבל לא היו לי ציונים טובים, אז אחרי כיתה ט' עברתי לתיכון תל אביב ולמדתי באקסטרני".
אמרת שהוריך רצו שתלמד מקצוע אחר מלבד תיאטרון. הם רצו להרחיק אותך ואת האחים שלך מהעולם שלהם?
"הם מאוד ניסו וקיוו שכל אחד מהבנים יהיה מהנדס, איש מחשבים, עורך דין, רופא - רק לא שחקן. כמו שאת מבינה, לא הצליח להם בכלל... כילדים היו לנו שיחות בבית עם ההורים, שאמרו לנו עד כמה המקצוע הזה קשה, והצביעו על עצמם כדוגמה מושלמת לעניין. אמנם הם היו כל השנים הכוכבים הגדולים של תיאטרון גשר, אבל הכוכבות מחזיקה זמן קצר, היא לא מה שמחזיק אותך. היא רק מייצרת חלל גדול יותר, כי אחרי כל הישג, כשהצגה יורדת או כשתפקיד נגמר, נשארים עם ריקנות".
• • •
בצבא שירת דמידוב הצעיר כלוחם בנח"ל, עד שנענש על סירוב פקודה - דבר שנאלץ לדבריו לעשות עקב פציעה ברגלו. "בצבא הבינו שאני ילד טוב, אז עשו ממני כבשה שחורה ושלחו אותי כעונש למטבח. שם התאהבתי בבישול ולמדתי להיות אחראי גם על אחרים. חשוב לי לציין שהקפדתי לשמור על הפרופיל הגבוה שלי, כדי שבמילואים אחזור להיות לוחם".
רגע לפני פרוץ מגיפת הקורונה סיים את לימודי המשחק בסטודיו של יורם לוינשטיין, וכעת, כשהוא בן 29, הוא מגיע לראשונה לתיאטרון הלאומי הבימה, להצגה "ינטל", שתעלה מחר. מדובר בעיבוד בימתי לסיפור מאת יצחק בשביס זינגר (נוסח עברי: דן אלמגור ומשה קפטן), בבימוי רפי ניב. לצידו של דמידוב משחקים גם רוני דלומי, דב רייזר, אלכס קרול, עודד לאופולד, הילה שלו ועוד.
לטובת מי שלא ראה את ברברה סטרייסנד בתפקיד האלמותי בסרט מ־1983, נזכיר כי "ינטל" עוסק בנערה, בתו היחידה של רב מכובד בעיירה יהודית טיפוסית בפולין, שמורדת בייעודן הקבוע של נשים בקהילה המסורתית. היא מבקשת ללמוד, ויוצאת להגשים את חלומה כשהיא מחופשת לגבר צעיר בשם אנשל. היא הופכת ל"תלמיד" ישיבה ומתאהבת באברך צעיר ויפה תואר בשם אביגדור. משם, איך לא, העלילה מסתבכת.
"זו ההצגה הראשונה שלי בתיאטרון הרפרטוארי בכלל, וזאת הבמה שתמיד רציתי להיות עליה", נלהב דמידוב.
יש התרגשות?
"האמת שכרגע, בשלב החזרות, אני לא מתרגש, אבל ההתרגשות מתעוררת בי תמיד שנייה לפני שאני עולה לבמה, כשאני מתחיל להרגיש את הקהל, כשהלהט והמתח מגיעים. מבחינתי זה מתח טוב".
ב"ינטל" מגלם דמידוב כמה דמויות, הבולטת שבהן היא החייט (תפקיד שאותו הוא חולק עם אליעד סודאי). "יש בהצגה סצנה מצחיקה שבה שני החייטים, דב רייזר ואני, מנסים לעצב לינטל, שהם לא יודעים שהיא אישה, בגד של חתן. חוץ מהחייט אני משחק את החבר של אביגדור, האהוב של ינטל (אלכס קרול), ומוכר הספרים".
מתי הבנת שלמרות קשיי המקצוע, כפי שהוריך ניסו להעביר לכם, זה מה שאתה הולך לעשות בחיים?
"תמיד ידעתי שמתישהו אהיה שחקן. כילד חשבתי בטעות שלמשחק לא צריך תעודת בגרות, מספיק שיש לך כישרון. לכן גם לא השקעתי בלימודים. אבל האמת היא שלא ידעתי שיש לי כישרון. אחרי הצבא נסעתי לטיול בהודו, ושם הבנתי שאני בורח, מפחד אולי לגלות שאני לא שחקן. ואז מה יישאר לי? הרי נשענתי על זה כל חיי.
"כשחזרתי נרשמתי ליורם לוינשטיין, ושם התפתחתי מהר מאוד, כי כשאני נכנס למסגרת אני מתאבד עליה. אני אוהב לקדם את עצמי, ושם הבנתי מה אני מרגיש ומה אני רוצה. הלכתי על זה פול פאוור".
בשלב הזה ההורים כבר הבינו שהמלחמה שלהם אבודה?
"אני חושב שמההתחלה הם ידעו שזו מלחמה אבודה. מצד אחד ההורים דאגו להעביר לנו את הצדדים השליליים של המקצוע, מצד שני אמא שלי לקחה אותנו לאודישנים והכניסה אותנו לסוכנות. בדיעבד, זה בלבל אותנו כילדים, משהו שהיום כאדם מבוגר אני יכול להגיד.
"היה שם בלבול, כי כילדים אומרים לנו 'לא, זה קשה, תתרחקו', אבל אז אנחנו רואים את האושר בעיניים שלהם ואת הסיפוק ממחיאות הכפיים. היינו יושבים בקהל ורואים אותם בהצגות, ובכוונה כאילו מדברים עליהם בקול רם כדי שמי שיושב בקהל לידנו יבין שאלה ההורים שלנו. היינו המון בחדרי חזרות, ראינו את עולם התיאטרון מכל זווית אפשרית, התיאטרון היה הבייביסיטר שלנו".
• • •
הוא מתנשא לגובה 1.92 מ', עם נוכחות שאי אפשר להחמיץ, קול מלטף וכריזמה שלא נופלת מזו שמזוהה כל כך עם אביו, מי שמכונה "הפיטר פן של תיאטרון גשר". למרות הייחוס, ואולי דווקא בזכותו, הוא משתדל לדבריו להתרחק מעט ולא להתייעץ, להיעזר, או לשתף את ההורים בכל מה שקשור לתחום המקצועי שלו.
"אני לא נעזר בהם, אני מרדן, חייב להצליח לבד. אל תשכחי שאני גם ילד סנדוויץ'... אני מודה שלפני לימודי המשחק, שם המשפחה שלי היה מבחינתי נטל, כי לא הבנתי עדיין איזה דבר טוב ומדהים יש לי בידיים. עם הזמן למדתי להעריך ולהעריץ את ההורים שלי יותר ויותר. יש לי משפחה טובה וחמה שמכילה ומחבקת אותי, נותנת לי מקום להביע את עצמי. הם מאוד רצו לעזור לי, אבל גם כיבדו את זה שאמרתי להם 'לא', שאני חייב לבד".
אתה צריך להוכיח את עצמך יותר עם שם המשפחה שלך?
"בטח, יש ציפייה ממני, ואני מרגיש אותה. לפעמים יש שחקנים ותיקים שפתאום רוצים ללמד אותי או לעזור לי, כי הם אוהבים את אבא שלי. אני אוהב לספוג מאנשים, אבל בתכלס השגתי את הנישה שהיא שלי. אחרי שביססתי את עצמי כגיא, ולא כ'בן של', למדתי שלא מתעסקים בזה יותר".
אתם חמישה שחקנים שגדלו בבית אחד. איך זה עובד?
"אני גר עכשיו בבית בתל אביב עם ההורים ועם אחי עמנואל, אבל כולנו עסוקים מאוד ומתראים פחות. אין ממש התייעצויות הדדיות לגבי תפקידים, ולפני אודישנים אני לא עובר על הטקסט עם ההורים או עם אחי. אני חושב שפיזית אני לא יכול - אני מפחד שלא אצליח לשחק מולם".
אתה מרגיש סוג של תחרות סמויה?
"כילדים היתה בינינו תחרות, בלי קשר למשחק. דיברתי על זה עם עמנואל לפני כמה ימים. אמרתי לו שקיבלתי מתנה, כי העובדה שעברתי את התחרות עם האחים שלי כל חיי הביאה אותי היום למקום כל כך שלם ושליו. צברתי כבר את כל הקושי והתסכול מזה שאני לא דומה להם, והיום אני יודע שאני לא צריך להיות טוב מהם. היום אני בשם עצמי".
אביך מעורה מאוד בעולם הקבלה היהודית. עד כמה זה חלק מהעולם שלך?
"אני גם מחובר לזה מאוד. אני מדבר עם אבינו כמעט בכל יום, אבל התפיסה שלי היא קצת אחרת. הקבלה היא כלי עזר ולא מרכז חיי, ויש דברים שאני לא מסכים איתם. במשך השנים הייתי מגיע עם אבא הרבה פעמים לשיעורי לילה, והייתי מקבל תשובות. היום, בגלל הקורונה, יש שיעורים בזום.
"אני פחות משתתף בזה, אבל אבא שלי נתן לי ספרים, ואחרי שאני קורא אנחנו יושבים ומדברים על דברים עמוקים. הוא הפן הרוחני העמוק במשפחה. אם אני צריך עצה בכל מה שנוגע לרגש, למוח או לנשמה - זה ישר אליו".
אתם קצת "משפחת בנאי" של עולם התיאטרון. די מתבקש לשאול על שיתוף פעולה עתידי על הבמות.
"יש המון מחשבה על זה. אחי עמנואל למד קולנוע, והוא גם יוצר, לצד היותו שחקן. כולנו מאוד אוהבים לכתוב ולביים, אז אני מאמין שזה בטוח יקרה. אני מאמין שעדיף יהיה לעשות פרויקט משפחתי רק אחרי שכל אחד ירוויח את מקומו בשם עצמו.
"אני מאוד נזהר מכל מיני דיבורים על פרוטקציות, נורא מפחד שפעם אחת בעתיד מישהו יגיד 'הוא הצליח כי עזרו לו'. אני רוצה להרוויח את זה בעצמי, בזכותי, אז נחכה. בשלב מסוים כולנו נתחבר יחד".
• • •
חוץ משם המשפחה ומהכישרון שעבר בגנים, קשה לזהות בדמידוב ג'וניור קשר לאביו. "אני יותר אמא", הוא צוחק. "יש בי משהו יותר סובייטי בפָּנים. לאבא יש מראה יותר יהודי, ולאמא יותר סובייטי, פנים עגולות יותר. כילד לא הייתי דומה לאף אחד מהם, וזה מאוד הפריע לי. הייתי בטוח שאני מאומץ, ואז גם השמנתי והייתי היחיד ששמן במשפחה.
"בכיתה ה' התחלתי לעלות במשקל ובכיתה ט' זה תפס נפח, כי אני גם גבוה, אז הייתי גדול כזה. שם המראה הפריע לי מאוד, וחוויתי תסכול של 'למה אני לא דומה לאף אחד מהוריי'. עם הזמן רזיתי, בתהליך, בעיקר בצבא, עד שהשמנתי שוב כשהייתי במטבח. רק כשנסעתי להודו ממש רזיתי. עכשיו אני חי חיים אחרים, פחות אוכל שטויות".
היום אתה מבסוט מהלוק שלך?
"גם היום אני לא אוהב את איך שאני נראה. אני לא חושב שאני יפה ואין לי ביטחון עצמי בכל מה שקשור למראה. בגלל כל השנים ההן, כשאני מסתכל במראה אני רואה דברים שאני לא אוהב. יש לי אגו מאוד מורכב".
עניין אותך לשחק בטלוויזיה ובקולנוע?
"הכי מעניין. שיחקתי בעונה השנייה של 'מלכות', סדרה כיפית ומצחיקה ממש. היתה לי שם דמות קטנה, שאני מקווה שתתפתח בעונה הבאה, אם תהיה. אני משחק גם בסדרה 'כפולים', שהעונה החדשה שלה אמורה לצאת בסוף החודש בקשת 12. אני משחק שם את הבאד גאי. בינתיים בתיאטרון, אחרי 'ינטל', אני אעבוד עם רפי ניב על 'החתול במגפיים' במדיטק. אני הולך אחרי רפי לאן שיגיד. אני אשחק את החתול, ויהיה מעניין לראות חתול ענק על הבמה".
את הראיון אנחנו מקיימים בעיצומה של המלחמה בין רוסיה לאוקראינה. עד כמה זה קרוב אליך ברמה האישית־משפחתית?
"אני פחות קשור, ורוסיה אף פעם לא משכה אותי. נולדתי בארץ ולא ביקרתי שם אף פעם, הרגשתי קצת מרוחק מהמקומות שהוריי הגיעו מהם. כמי שמחובר לצד היהודי שלי, אני מרגיש כאילו עשו לי משהו רע שם לאורך ההיסטוריה. בבית מתעסקים במצב שם הרבה. אבא חזר לא מזמן מנסיעת עבודה ברוסיה, והוא ממש הרגיש שאנשי התעשייה שם מתחילים לעזוב, לא רוצים להישאר ברוסיה.
"זה דבר מזעזע, מה שקורה באוקראינה. אנחנו, כישראלים, נמצאים בפוזיציה בעייתית להביע עמדה או דעה. הלוואי שהיינו שווייץ. בינתיים אנחנו תלויים בהרבה יותר מדי גורמים. זה מורכב, פוליטיקה, ועצוב מאוד שאנשים מתים שם. ברמה האישית יש לי חברים שיש להם משפחות באוקראינה, ואני שומע מהם דאגה ולחץ. הם לא יכולים לצאת וזו בעיה חמורה".
Maya19.10@gmail.com
