שוברות את הקרח: נשות ההוקי של ישראל עושות היסטוריה

"התאהבנו במשחק". נבחרת הנשים בפעולה נגד קבוצת הגברים של תל מונד | צילום: כפיר זיו

חמושות בקסדה ובמקל, חדורות רוח קרב ולא חוששות ממכה כואבת פה ושם • 42 שחקניות, מכל הדתות והמגזרים, עושות היסטוריה עם נבחרת ישראל בהוקי קרח נשים, שמתכוננת לקראת אליפות העולם ומשחקת בליגת הגברים •  "זה משחק מלא אקשן וכיף", אומרות האחיות חן ושני קוטלר, "וכולן יכולות להצטרף" 

נראה אתכם מנסים להתעסק עם סגן שרה סווליי (22), קצינה קרבית בגדוד האיסוף הקרבי "איתם", הפועל בדרום הארץ ומבוסס כולו על נשים לוחמות. לצד הרזומה הצבאי המרשים שלה, הכולל גם תפיסת ארבעה מבריחים על גבול ישראל־ירדן ומניעת הברחת ענק של סמים ונשקים בשווי מיליוני שקלים, כשהיא משחקת בנבחרת הנשים החדשה של ישראל בהוקי קרח יש לה מבט של רצח בעיניים - והיא לא רואה מסנטימטר את הגברים מהקבוצה היריבה. כן, בהיעדר קבוצות נשים אחרות בארץ, היא וחברותיה הנשים משחקות כרגע נגד קבוצות של גברים בלבד.

"אני מתה על האקשן הזה, גם בצבא וגם בהוקי", מספרת שרה. "הוקי קרח הוא משחק קשוח ואגרסיבי. חוטפים מכות ונותנים בחזרה. אנחנו נבחרת חדשה ויש לנו עוד הרבה עבודה, אבל אנחנו משתפרות ויש בנות מאוד מוכשרות בקבוצה".

קבלו היסטוריה קרה ומלהיבה במיוחד: לפני כחצי שנה הוקמה נבחרת ישראל בהוקי קרח לנשים, וכיום יש בה לא פחות מ־42 שחקניות, מדתות וממגזרים שונים.

הנה הן נכנסות, אחת־אחת, עולות למשטח של "היכל הקרח" שבחולון. זה ערב שישי, ובמקום לבלות בחיק המשפחה עם תנור מחמם ומפנק, הן מגיעות לכאן מכפר גלעדי וממג'דל שמס שבצפון, וגם מכפר מרר, מנצרת, ממודיעין ומביתר עילית, מנס ציונה וממקומות נוספים.

חדורות רוח קרב הללו מכורות להוקי, ושום מאצ'ו חסון לא ירתיע אותן. יש בהן קצינות ולוחמות בצה"ל שמוותרות על שעות בבית בחופשת סוף השבוע הקצרה, תלמידות חטיבות ביניים ותיכון וגם עובדת היי־טק. לך תבין אותן. חמושות במחליקיים, בקסדה לראש ולפנים, במגיני עצם, ברכיים וידיים ובמקל הוקי, הן רק רוצות לשים את ה"פאק", כדור המשחק בהוקי, ברשת.

כשהמשחק מתחיל, הן מסתערות בכל הכוח על קבוצת הגברים מתל מונד. נותנות את הנשמה. זה נגמר 0:8 לגברים, אבל למה להיות קטנוניים? הבנות במורל גבוה.

"אני מתחברת לצד האגרסיבי במשחק", מטעימה טליה פליט (17), תלמידת כיתה י"א ממודיעין. "אתה חושב שרק הבנים נכנסים בנו במהלך המשחק? מה פתאום. לפעמים גם אני נכנסת בהם. היה לנו משחק בנוער ומישהו בא להיכנס בי חזק, אז נתתי לו קונטרה והוא התעופף אחורה. כל השחקנים התלהבו".

• • •

הכל התחיל כשיו"ר התאחדות ההוקי קרח, לבב וינברג (40), חקלאי ממטולה שמגדל שלל פירות, גידל גם חלום שהפך למציאות. "שיחקתי הוקי קרח במרכז קנדה מגיל 14", הוא מספר, "וכנער שיחקתי שנתיים גם בנבחרת ישראל, עד הצבא. הייתי קצין ומ"פ בעורב נח"ל, וכשהשתחררתי חזרתי לשחק קצת. לפני 12 שנה הקמתי ביחד עם סידני גרינברג הקנדי את בית הספר להוקי כאן במטולה, והוא תרם בכל שנה בין 150 ל־250 אלף דולר להחזקה ולתפעול של המקום. בשיא שלנו שיחקו כאן 450 ילדים, נערים ונערות, שהגיעו מכל הצפון - הגליל העליון, אזור נצרת, רמת הגולן ועוד.

"ב־2018 התמניתי ליו"ר ההתאחדות ועשיתי בה סדר מחדש. אני עושה הכל בהתנדבות ואפילו שילמתי מכיסי להתאחדות כ־60 אלף שקלים. אשתי אומרת שאני משוגע, והיא צודקת".

את השיגעון הזה לקח וינברג לקצה, כשהחליט שלא יעלה על הדעת שלא תהיה נבחרת הוקי קרח גם לנשים בישראל. "אני כל הזמן חושב ועמל על פיתוח דברים חדשים, ונבחרת הנשים נכנסת לקטגוריה הזאת".

הוא גייס למערכה את אסתר סילבר (69) מכפר ורדים, שהפכה למנהלת הקבוצה. סילבר עלתה לישראל מקנדה בשנות ה־70, וכשחיה שם שיחקה במשך 20 שנה הוקי קרח, עם קבוצות גברים. לפני 15 שנה כבר ניסתה להקים בארץ קבוצת נשים, אבל זה לא צלח.

"כשלבב התקשר אלי הייתי ממש מאושרת", היא נראית זורחת. "הנבחרת הזו היתה החלום שלי והיא חשובה מאוד לשחקניות, שהן כמו הבנות שלי. אני חושבת שגם חשוב למדינה שתהיה נבחרת נשים. יש להן אופי מאוד תחרותי, ואני עושה הכל כדי שהן ירגישו עטופות ושייכות לקבוצה, ויצליחו בגדול".

ואכן, סילבר היא כמו האמא המאמצת של השחקניות. בכל רגע ניגשת אליה שחקנית אחרת שתסדר לה משהו, החל ממגן הברכיים, דרך סרט הדבקה למקל המשחק - ועד הסעה הביתה.

נוסף עליה, וינברג שכר גם את שירותיו של המאמן האמריקני טאי ניוברי, שהפך למאמן העל בהוקי הישראלי, לצד שני מאמנים מקומיים, "צמד הבוריסים" - בוריס מנדל ובוריס קוטלר.

מנדל, כבר בן 70, מגיע לחולון אחרי נסיעה ארוכה מקצרין. הוא חי הוקי קרח כבר עשרות שנים, עם רזומה שכולל לא פחות מ־20 אליפויות עולם שבהן אימן את נבחרות ישראל השונות, בכל הגילים.

מנדל משתדל להיות נחמד ואדיב לספורטאיות שלו, אבל כשהן לא עומדות בקצב הזמנים הרצוי בזמן ההתארגנות למשחק - הוא יודע גם להרים את הקול. "קדימה בנות, צריך כבר להתחיל בחימום", הוא צועק, ומתפנה לרגע לצמד העיתונאים שהגיעו לצפות בנבחרת שלו.

"היה לי חלום לבנות נבחרת נשים, והנה זה קורה", הוא מספר. "אנחנו רק בתחילת הדרך, ואני מאמין שבעוד שנתיים-שלוש הן יהיו יותר תחרותיות ונגיע להישגים. אני גאה בהן על כך שבערבי שישי הן עוזבות בתים ומשפחות ובאות לשחק, וגאה שיש לנו נבחרת מגוונת ושכולן רוצות ללבוש את החולצה של ישראל".

שחקניות הנבחרת והצוות המקצועי. המאמן בוריס מנדל: "אני גאה שכולן רוצות ללבוש את החולצה של ישראל", צילום: כפיר זיו

 

הבוריס השני, קוטלר, מביא איתו לנבחרת נדוניה מפוארת - את בנותיו חן (25) ושני (15).

חן, שמתגוררת בתל אביב ועובדת בהיי־טק, משחקת בעמדת ההגנה. היא החלה לשחק כבר בגיל 6, במועדון של אבא בנס ציונה. "זה כמו עסק משפחתי. אני ואבא שיחקנו ביחד בנס ציונה, ועכשיו אני ואחותי משחקות ביחד", היא מחייכת. "רוב השיחות בבית הן על הוקי, על איזו שחקנית הצטרפה ועל איך הלך במשחק ואיך היה האימון".

איך זה לקבל הוראות משחק מאבא?

"אני כבר רגילה, זה ככה כל החיים. בהוקי אני קוראת לו בשמו הפרטי, בוריס, ובבית אבא. אין שום פרוטקציות. אני מקבלת הוראות כמו שאר הבנות בקבוצה.

"ההוקי הוא ספורט מאתגר, פיזי וקשוח מאוד, ונחמד להיות בת שמשחקת במה שנחשב לספורט של בנים.

"אנחנו משחקות מול גברים כי אין מספיק נשים שמשחקות בארץ, והם מתייחסים אלינו בשיא הכוח והרצינות. שמים מגינים וקסדות ובאים לטרוף את המגרש. זה משחק אלים לפעמים, יש קרבות ומכות לעיתים, אבל אסור לפצוע שחקן אחר בכוונה".

אחותה שני, שלומדת בכיתה י' במגמת מחשבים ופיזיקה, משחקת בהתקפה. "גם אני מכירה את הענף ומשחקת מגיל אפס", היא אומרת, "ואני קוראת לנשים אחרות לנסות להצטרף. זה משחק מיוחד, מלא אקשן וכיף".

את אומרת שהמשחק גולש לפעמים לאלימות, איך את מסתדרת עם זה?

"אצל נשים המשחק פחות אלים, אבל אני דווקא חושבת שלפעמים המכות האלה די מלהיבות".

• • •

חן ושני הן לא צמד האחיות היחידות בנבחרת. גם אניקה (18) וליב (16) שרעבי, שמגיעות מכפר גלעדי שבאצבע הגליל, משחקות בנבחרת. אמא שלהן, ידרנקה, הגיעה לקיבוץ מהולנד כמתנדבת, התאהבה בנמרוד מהמשק - והשאר היסטוריה.

"אני יותר טובה מאניקה", צוחקת ליב הצעירה. "כשאנחנו עולות על הקרח אנחנו מסתדרות יפה, שתינו באותו תפקיד, בהגנה, ואנחנו משחקות טוב ביחד".

מתי התחלתן לשחק הוקי?

"הקרבה למטולה הביאה אותנו להירשם לחוג הוקי כשהיינו קטנות ופשוט התאהבנו במשחק. תמיד רצינו שתהיה נבחרת נשים משלנו, שלא רק לבנים יהיה, וסוף־סוף עשו עם זה משהו.

"מה שכן, מפריע לי שזה ענף שלא רבים שמעו עליו. זה מבאס. אין הרבה תקציב, וזה חבל. הייתי רוצה שיכתבו עלינו וישדרו אותנו יותר וככה יכירו את הענף".

למה לקח כל כך הרבה שנים להקים נבחרת?

אניקה: "אני כבר חשבתי שזה לא יקרה בחיים. בליגות הנערים והנוער תמיד שיחקתי עם בנים, ועכשיו סוף־סוף עכשיו הצליחו לאסוף הרבה בנות מהמועדונים השונים ולהקים נבחרת.

"אבל זה גם קשה, כי אנחנו גרות רחוק ובכלל הבנות מגיעות מכל הארץ, ויש גם כאלה שמשרתות בצבא או עדיין תלמידות, אז קשה לאסוף אותנו יחד. כשצריך להגיע למשחק מארגנים הסעה, אבל זה עולה כסף. לפעמים אנחנו בכלל מגיעות ביחד עם המאמנים שלנו או עם כל מי שאפשר. זה לא פשוט".

נבחרת ישראל נשים הוקי קרח15/02/2022צילום: כפיר זיו, צילום: כפיר זיו
"שיכתבו עלינו וישדרו אותנו יותר". אניקה וליב שרעבי, צילום: כפיר זיו

 

מבחינה חברתית, נראה שההוקי הוא קלף מנצח עבור השחקניות. "חברות שלנו ממש מתלהבות מזה שאנחנו משחקות", מספרת אניקה. "לפעמים הן גם באות לראות משחקים, ועכשיו, כשאנחנו בנבחרת ישראל ומשחקות נגד גברים, זה בכלל מגניב. אני מקווה שהנבחרת תתפוס תאוצה רצינית ושנלך עם ההוקי עד הסוף, נשקיע ונצליח, אבל אני גם ממתינה לגיוס ומתכוונת ללכת לקרבי, אז אני עדיין מנסה להבין איך הכל יסתדר ביחד".

• • •

מי שכבר נמצאת עמוק בתוך השירות הקרבי היא כאמור סגן שרה סווליי, שגדלה בבית חרדי בביתר עלית, בת שביעית למשפחה עם שמונה אחים ואחיות. סווליי החליטה, לדבריה, כבר בכיתה ד' שהיא לא רוצה להישאר דתייה.

"ההורים שלי הם אנשים מאוד פתוחים", היא מסבירה. "אבא שלי היה נוצרי והתגייר, ואמא שלי חזרה בתשובה. הם הגיבו טוב לרצונות שלי, וגם כל האחים שלי כבר לא דתיים, כמוני.

"בכיתה ט' כבר יצאתי לגמרי מהדת ועברתי לפנימייה ברמת הגולן, כי ככה רציתי. אחרי שהייתי בחוג סוסים שמעתי שיש חוג הוקי קרח במטולה והחלטתי לנסות. בתוך זמן קצר ממש התאהבתי. זה משחק פיזי עם כוח מתפרץ ואני מתה על זה, אבל לא לכולן זה מתאים.

"אחרי ששיחקתי עם הבנים בקבוצות הנוער במטולה התגייסתי לגדוד האיסוף הקרבי, אבל בכל חופשה ובכל סוף שבוע פנוי לא ויתרתי על המשחק. אני מאוד אוהבת אותו, אבל גם משקיעה מאוד בצבא והיום אני בקורס מ"פ. למרות הכל אני לא מוותרת על הנבחרת וזה נפלא עבורי, גם אם לפעמים קשה לי להגיע למשחקים".

קצינה נוספת בנבחרת היא השוערת, סרן שלי זילכה (23) מיהוד, שמשרתת כראש מדור פרט בלשכת הגיוס בירושלים.

"כבר בגיל 3 התחננתי לאמא שלי שתקנה לי רולר בליידס", היא נזכרת. "דודים שלי באו מארה"ב והם החליקו על רולר. לפני שהם נסעו הם קנו לי סקטים, ובכל יום אחרי הגן התאמנתי עליהם. בכיתה א' ההורים רצו לרשום אותי לחוג גלגיליות, אבל פחות התחברתי כי כבר הרגשתי מקצועית.

"בכיתה ג' הלכתי לחוג 'הוקי רולר' ביהוד, שבו היינו רק שתי בנות וכל השאר בנים, וגם הבת שהיתה איתי בהתחלה פרשה. רק אני נשארתי. זה לא היה פשוט, כי לאט־לאט הבנים צמחו ותפסו גוף, זה הרי משחק אגרסיבי, ואני קטנה, אז הם כל הזמן העיפו אותי.

"בגלל שהייתי בת יחידה, לא יצאתי למחנות אימונים בחו"ל, כי לא היה מי שיגור איתי באותו חדר. הבנים חזרו משם טובים יותר, והפערים בינינו מבחינת המשחק הלכו וגדלו.

"כשהמשחק הפך לפיזי מדי עבורי, אחד השוערים במועדון ביהוד שבר את הרגל - אז אמרתי 'יאללה, אני אכנס לשער'. בגיל 14, אמא שלי נסעה איתי למחנה אימון בחו"ל וישנה איתי בחדר. בדיוק אז הפכתי לשוערת והרגשתי מצוין. מצאתי את המקום שלי".

איך הסתדרת כבת יחידה בקבוצה?

"הבנים מה זה מגינים עלי. כולם כבר למדו שעם שלי לא מתעסקים. מה זה אומר? שאם אני משחקת עם קבוצת בנים ביהוד, תופסת את הדסקית עם הכפפה ומישהו מעז לנסות להוציא לי אותה מהידיים, הבנים אצלנו עפים עליו ודופקים לו מכות ודחיפות. זו אזהרה - אליה אתם לא מתקרבים. גם בחדר ההלבשה אני מסתדרת, כי באים כבר עם בגדי ספורט ואת בגדי האימון או המשחק, למשל המגינים והקסדות, לובשים על הבגדים האלה שם".

למחנה האימונים המדובר, שנערך בקיץ האחרון, הגיעו בנות מכל הארץ. וינברג והמאמנים בחנו אותן והקימו את הנבחרת, שיצאה לדרך לפני כחצי שנה. כיום, הבנות משחקות כקבוצה בליגה הלאומית ומתמודדות נגד קבוצות בנים.

עד עכשיו הן צברו אמנם רק הפסדים, אבל מדובר עדיין בתחילת הדרך. טבילת האש האמיתית תהיה באליפות העולם, שתתקיים בעוד שבועיים וחצי בבלגרד שבסרביה. עוד לפני שעלו שם על הקרח נרשמה מיני דרמה, כשאיראן, שהיתה אמורה לשחק באותו בית עם ישראל, אסטוניה, בוסניה וסרביה, ביטלה את השתתפותה באליפות.

"אנחנו שמים את הפוליטיקה בצד", מבהיר וינברג. "אותנו מעניין קידום הספורט והבנות. הקבוצה שלנו מורכבת מארבע דתות, ובאליפות העולם נעשה את המקסימום להצליח".

• • •

ואכן, אחד הדברים היפים בנבחרת הוא הנוכחות הנשית מכל המגזרים והדתות. איה מרעי (19), לדוגמה, מגיעה מהיישוב הדרוזי מג'דל שמס שברמת הגולן.

"כבר מגיל 8 רציתי לשחק הוקי", היא משחזרת. "אחי היה אז בן 11 ושיחק הוקי במטולה, והיתה גם הסעה מסודרת לחוג. אבא שלי חשב בהתחלה שזה משחק של בנים, ולא ממש התלהב. הוא לא חשב אז שגם בנות יכולות לשחק. אחרי כמה שבועות, כשהוא ראה שאני לא מוותרת, הוא הסכים שאגיע פעם אחת ואתרשם. נסעתי לחוג ונכבשתי ממש, וכשאבא ראה שאני רצינית - הוא אמר לי 'תמשיכי'".

והיא המשיכה. "פעם בשבוע נסענו אחרי בית הספר למטולה, כשרוב המשתתפים היו כמובן בנים. היו עוד כמה בנות שהצטרפו מהאזור, אבל עכשיו נשארתי היחידה מהכפר שמשחקת. לא אכפת לי עם מי אני משחקת. דרוזיות, יהודיות, ערביות, מה זה משנה? זה ספורט וזה כל היופי. יש לנו שפה משותפת על המגרש ואנחנו מאוד מחוברות. לאחרונה עשיתי גם קורס מאמני הוקי ואני מאמנת ילדים ונערים במטולה".

במשחק בחולון, איה משחקת בהגנה והיא מה שנקרא שחקנית נשמה. כששחקני תל מונד מסתערים לעברה, היא וחברותיה מנסות להגן על השער בחירוף נפש. כאמור, לא תמיד זה צולח.

"זה קשה, אבל אנחנו משתפרות", היא מחייכת בסיום המשחק. "לפעמים מפילים אותך, אבל אני יודעת גם להחזיר. אני לא נותנת לגברים לתת לי דחיפות או להיתקל בי בחוזקה, אלא משתדלת להגן ולהעיף אותם".

עם איה מגיעה מהצפון גם תייא סתאוי (16), מכפר מרר. "התחלתי לשחק בכפר", היא מספרת. "בהתחלה שיחקתי הוקי רולר בחוג בכפר ונתפסתי חזק. גם המשפחה שלי עודדה אותי להמשיך. אני תלמידה בכיתה י"א, אז יש את נושא הבגרויות וזה לא קל לצד ההשקעה בהוקי, אבל אני מגיעה למשחקים ונהנית מאוד".

איך מקבלים בכפר את זה שאת שחקנית הוקי ועומדת נגד גברים במשחק קשוח עם הרבה מגע?

"אצלנו בכפר שומרים מאוד על צניעות ולא מתערבבים, אז לא כולם אוהבים את זה שאני משחקת נגד גברים. באה אלי מישהי מהכפר ואמרה לי 'מה זה, בת משחקת הוקי?' עניתי לה 'כן, אני משחקת'.

"אני לא לוקחת בחשבון מה אחרים אומרים, העיקר בשבילי זה שיש לי תמיכה משפחתית מלאה. מעבר לזה, יש בכפר גם רבים שמקבלים את זה, וחברות שלי מאוד תומכות בי. זו גאווה בשבילי לייצג את נבחרת ישראל בהוקי".

גם רנא מרשי (21), נוצרייה מנצרת, מתרוצצת על הקרח. רנא היא לא רק שחקנית הנבחרת, אלא גם המאמנת הערבייה הראשונה בישראל ואחת מהשתיים הראשונות שסיימו את קורס המאמנים בשנה שעברה.

"בנצרת מאוד גאים בי שאני משחקת בנבחרת ישראל", היא מספרת. "אני מעלה פוסטים בפייסבוק ובאינסטגרם ומקבלת הרבה תגובות אוהדות בעיר".

כמו חברותיה, גם היא נדלקה על המשחק בגיל צעיר. "כשהייתי בת 9 התחלתי בהוקי רולר והייתי הבת היחידה ששיחקה עם כל הבנים. במשך שלוש שנים שיחקתי כבת יחידה בקבוצה, וזה היה קשה. הבנים התייחסו אלי בעדינות".

אחר כך, כשהיתה בת 12, נסעה עם בנים ובנות אחרות לבית הספר להוקי קרח של וינברג במטולה - וגם שם הפליאה בביצועים. "אני ממש אוהבת הוקי קרח והחלטתי להתמקצע בו. לכן גם הלכתי לקורס הראשון למאמנים שבו השתתפו נשים. היתה איתי שם עוד אישה, ולריה גרנובסקי (31) מבת ים, שהיום היא עוזרת המאמנים בנבחרת. אחרי ארבעה חודשים סיימתי בהצלחה. מאז אימנתי כבר בכפר ריינה ואני רוצה להמשיך".

רנא משחקת בהתקפה, וכשאנחנו שואלים למה לא הבקיעה שער נגד תל מונד, יש לה תשובה כובשת. "תקשיבו טוב ותרשמו", היא מכריזה, "באליפות העולם בחודש הבא אני שמה גול. בוודאות אני אומרת, זה יקרה".

"קבוצה של ווינריות". רנא מרשי, צילום: כפיר זיו

 

• • •

כרגע, עדיין לא ברור לגמרי מי מהבנות תצא לאליפות העולם. בנבחרת יש 42 שחקניות רשומות, 25 מהן פעילות יותר ומשתתפות באופן קבוע במשחקי הליגה, ואחרות נאלצות להחסיר משחקים מסיבות שונות, למשל שירות בצבא או לימודים.

"לאליפות עצמה ייצאו 19 בנות", מסביר וינברג, "ואנחנו עדיין פועלים מול הצבא כדי לשחרר כמה שרק התגייסו או קצינות שנמצאות בקבע. יש לנו גם שלוש בנות אלופות וחזקות מתחת לגיל 15, שעדיין אסור להן לשחק בנבחרת הבוגרת. ביקשנו אישור מיוחד מארגון ההוקי הבינלאומי כדי שהן יוכלו לשחק באליפות".

"עמל על חידושים". וינברג, צילום: חגית וינברג

 

אחת הצעירות שווינברג מדבר עליהן היא ליאור לשם (13), שאותה מסמנים המאמנים מנדל וקוטלר ככוכבת לעתיד. לשם, שעברה עם משפחתה בגיל 4 לארה"ב, שיחקה הוקי במינסוטה, ולפני שנה וחצי חזרה המשפחה ארצה, למושב מזור.

"אני מאוד מקווה שיאשרו לי להשתתף באליפות העולם, למרות שאני מתחת לגיל המותר. בארה"ב ההוקי הוא ענף מפותח מאוד, וכאן עדיין חסרות קבוצות ואין מספיק טורנירים, משחקים ומתקנים, אבל משקיעים בנו המון בנבחרת ואני מקווה שזה רק ילך ויתפתח".

טליה פליט בת ה־17 מסיימת את המשחק רצוצה, אך מרוצה. "נדלקתי על הוקי", היא מחייכת. "תמיד היה לי קל גם בחברת נשים וגם בחברת גברים, אז גם כששיחקתי עם קבוצות בנים בנוער לא הרגשתי שמטרידים אותי חלילה. לא חששתי מזה, ולשמחתי זה לא קרה".

אחרי אליפות העולם, המטרה הבאה של הבנות היא משחקי המכביה שייערכו בקיץ בישראל. בינתיים הן עולות בחזרה על "אזרחי" ויוצאות בחצות הלילה מחולון, אבל מרשי עדיין לא רגועה.

"בסדר, לא נתתי גול היום, אבל יש פה קבוצה של ווינריות משקיעניות ובאליפות העולם נראה מי אנחנו", היא אומרת בנחרצות. "כשנשחק מול קבוצות נשים אני אקח את המקל, אניף אותו חזק ואשלח את הפאק לתוך הרשת".

erannavon9@gmail.com

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר