סמל המשפחה: אילאיל סמל נולדה לתיאטרון

בסוף 2017 איבדה אילאיל סמל את אמה, הסופרת, המשוררת והמחזאית נאוה סמל ז"ל, שנפטרה מסרטן. כעת, כשהיא מביימת הפקה קלאסית בנושא שאמה הכי התחברה אליו, מרגישה סמל הצעירה שהיא שומעת אותה בתוך ראשה.

"אמא שלי, שנפטרה בגיל 63, נוכחת אצלי כל יום, בכל דבר שאני בוחרת לעשות. כשיש לי יום קשה, אני ממש שומעת אותה אומרת לי 'את הכי טובה והכי מוכשרת, הם לא מבינים כלום' - דברים שהייתי שומעת ממנה בחייה כל הזמן.

"עכשיו, כשאני מתעסקת ב'רומיאו ויוליה', אני יודעת כמה אמא, שהיתה רומנטיקנית חסרת תקנה, היתה נהנית לחפור איתי בטקסט הזה. אין דבר שהיא אהבה יותר מלדבר על אהבה, ירשתי את זה ממנה. היינו כל כך קרובות, ואני שומעת אותה, גם בלי שתשב בשורה הראשונה".

היום, אחרי שנתיים מורכבות שהושפעו מאוד, לדבריה, מתחושת הבדידות והניכור שחשה בקורונה, יעלה בתיאטרון גשר העיבוד של סמל בת ה־31 ל"רומיאו ויוליה" של שייקספיר, אחד מסיפורי האהבה הגדולים בכל הזמנים.

"ישבתי בסגר הראשון בבית ורציתי משהו שירומם את רוחי", היא מסבירה. "חלמתי על היום שבו נצא כולנו מהבתים ונתעסק באהבה וברומנטיקה. התקופה הזאת היא שיעור בגמישות וביצירתיות, ואנחנו עדיין מתמודדים עם חוסר ודאות בהפקה. התגלו אצלנו שחקנים מאומתים לנגיף, ואני מביאה בחשבון אפשרות שתהיה חלילה דחייה".

אינספור הפקות של "רומיאו ויוליה" עלו לאורך השנים. למה שוב?

"משהו בקורונה גרם להרבה יוצרים בעולם להעלות את המחזה שוב. נראה לי שכרגע כולם רוצים להתאהב. כשהייתי בת 8 צפיתי בסרט 'רומיאו ויוליה' של פרנקו זפירלי מ־1968, ששודר בשעה מאוחרת. הייתי לבדי, ולא ידעתי ששניהם מתים בסוף. מרוב צער בכיתי כל הלילה וכתבתי עליהם שירים. עכשיו אני מרגישה שחזרתי לילדה ההיא. אני רוצה שגם הקהל יחזור לאהבה הראשונה שלו, כמוני".

• • •

כשסמל מדברת על תרבות ותיאטרון, העיניים שלה נוצצות. אחרי הכל, זה העולם שלתוכו נולדה, כבתם של נאוה ז"ל ושל נעם סמל (75), כיום מנכ"ל הבימה ובעבר מנכ"ל הקאמרי המיתולוגי ומנהל תיאטרון חיפה.

נולדת לבית של אושיות תרבות. היתה בכלל אופציה לא להישאב לעולם הזה?

"אחי התאום לא עוסק בתחום, אז הוא האינדיקציה שיש נתיב בריחה... ההורים שלי התעניינו תמיד באנשים, כל אחד מהזווית שלו. אצל אמא שלי היתה התעניינות עומק. היא היתה יושבת לשיחות עם נהג המונית, האיש מהמכולת, אדם שפגשה בפעם הראשונה - והקשיבה באמת לסיפורי חייהם.

"אבא שלי מתעניין באנשים בקבוצה, איך הם מתנהגים, מה יביא אותם לתיאטרון. בעיניי, עולם התרבות הוא עולם שבו אתה בודק מה זה להיות בן אדם. אני חושבת שלא סתם מצאתי את עצמי בגשר, תיאטרון שמתנהל עם להט ותשוקה לאמנות. אני לא מכירה משהו אחר".

• • •

היא למדה במגמת אמנות חזותית בתלמה ילין, אבל לדבריה מעולם לא שאפה לשחק. בצבא שירתה כקצינת מודיעין, ואחרי שחרורה עבדה כעוזרת של הבמאי רוני פינקוביץ' ז"ל ("גיליתי שפיקוד על ארבעה שחקנים בהצגת ילדים הרבה יותר קשה מלפקד על 40 חיילים").

בהמשך למדה תיאטרון באוניברסיטת תל אביב, ובפרויקט הגמר לתואר השני העלתה את "רצח" של חנוך לוין, שבועיים לפני מות אמה. בשנים האחרונות היא מובילה בתיאטרון גשר את "סטודיו גשר", שמשלב שחקנים צעירים ברפרטואר של התיאטרון. ב־2019 ביימה במסגרת הסטודיו את "מי כמוני", על פי מחזה של רועי חן, שבו גילמו שחקני הסטודיו בני נוער שמתמודדים עם הפרעות נפשיות ומאושפזים במחלקה סגורה. ההפקה הפכה ללהיט ומוצגת גם בפני תיכוניסטים ובני נוער.

"רומיאו ויוליה" הוא הסיבוב השני שלה עם הקאסט הצעיר. לצד נעם פרנק בן ה־18 (בנו של השחקן גיל פרנק) ונטע רוט בת ה־20 (אחייניתו של יאיר לפיד), בתפקידים הראשיים, משתתפים גם גלעד קלטר, אורי יניב, קארין סרויה, טלי אוסדצ'י, סופיה גולן (בתו של השחקן ישי גולן), רות סנדרוביץ' (בתו של השחקן אלכסנדר סנדרוביץ'), ניר כנען, איתמר פרס ואגם אוזלבו. לתרגום העכשווי והקולח אחראי דורי פרנס.

העבודה עם הצעירים נועדה, מבחינתך, למשוך קהל צעיר יותר לתיאטרון?

"בטח. אנחנו נולדים עם מסך ביד, ואני רוצה לחשוף כמה שיותר צעירים לבמה. ראיתי את זה ב'מי כמוני'. כשנערים ונערות רואים שחקנים בני גילם - זה מטריף אותם ונוגע בהם. הם מזדהים באופן עמוק וניגשים לדבר איתם בסוף ההצגה".

שייקספיר הוא כבר ליגה שונה. אתגר לכל במאי.

"אני מרגישה אחריות גדולה לצאת בהפקה שייקספירית. מצד אחד, מי אני הקטנה והצעירה, אבל אני שואבת השראה משני ענקים שנפטרו השנה: עמרי ניצן, שהיה כמו דוד שלי ואני רוצה לגרום לו גאווה, ויבגני אריה, שאותו לא הכרתי אבל גדלתי על 'חלום ליל קיץ' שלו. משניהם, כאבות רוחניים, אני שואבת הרבה השראה ואומץ".

• • •

אנחנו נפגשות בדירה התל־אביבית שהיא חולקת עם בן זוגה בשמונה השנים האחרונות, ניצן לוטם, עובד סוציאלי וקולנוען, ועם הכלב שוקו. היא ואחיה התאום נימדור, רכז חדשות עצמאי בנושאי איכות הסביבה ומשבר האקלים, נולדו בניו יורק, כשאביה כיהן כקונסול התרבות של ישראל שם. אחיהם הבכור, אייר (42), הוא מוזיקאי.

"סיפור האהבה שלי ושל ניצן הוא מאוד לא רומיאו ויוליה", היא מחייכת. "הכרנו בצבא, בקורס קצינים, והיינו חברים מאוד טובים. הוא היה ממש בן בית אצלנו. המשפחה שלי שאלה כל הזמן למה אנחנו לא יחד, ואני הייתי עונה שאני לא רוצה להרוס את החברות בינינו.

"רק אחרי ארבע שנים עשיתי מעשה. יום אחד ניצן התקשר וקבענו ללכת לסרט. בטלפון הוא נורא הצחיק אותי, אז בסוף השיחה אמא שלי רצה אלי מחדר העבודה ואמרה: 'אילאיל, מישהו שמצחיק אותך ככה - זה לא דבר שבא כל יום. תעשי לגבי זה משהו'.

"בסרט עצמו הוא התייחס אלי כמו לאחותו, הדבר הכי לא רומנטי, והייתי בטוחה שאני חוזרת הביתה ומאכזבת את אמא שלי. אבל בסוף הערב הוא הציע שנלך אליו לדירה לשתות קפה, ואז חשבתי שבשביל אמא - אני עושה את זה. נישקתי אותו, ומאז אנחנו ביחד".

מה עם חתונה וילדים? לא מציקים לך במשפחה על זה?

"כמעט בכל ההצגות שביימתי יש קו אנטי־ממסדי ואנטי־נישואי. אני צוחקת עם ניצן שתמיד יש סצנת חתונה מסויטת בהצגות שלי, כאילו אני ממש נגד. אבל אני אדם רוחני, מבית שמכבד את הדת ואת המסורת היהודית, ואני לא מתנגדת לטקס הדתי.

"החתונה הכי יפה שהייתי בה היתה של בת דודה שלי, שירי ארצי, עם יפתח קליין. הם התחתנו אחרי 20 שנה ביחד, חתונה בהפתעה שיפתח ארגן ליום הולדתה ה־40. כל המשפחה חיכתה להם בבית כנסת בנווה צדק, בקטע קטן ואינטימי, ומשם המשכנו למסעדה. זאת היתה חגיגה של אהבה שכבר מתגשמת, עם חיים משותפים שלהם וילדים".

אז ניצן צריך פשוט להפתיע אותך עם חתונה.

"יש לי חברה שהתחתנה בקורונה, והיא הציעה לניצן לעשות לי חתונה בהפתעה, בין הסגרים. אבל הוא סיפר לי על זה, כי הוא ידע שאני עדיין לא רוצה. יש לי פנטזיה שמישהו אחר יארגן לנו הכל בחתונה, אבל כקונטרול פריקית אני רוצה לדעת מה ירכיב כל חלק בטקס. אני מבולבלת. אני מאוד רוצה ילדים ומשפחה, אבל לא מוכרחה להתחתן בשביל זה".

• • •

היא מכירה היטב את ארוחות השישי המיתולוגיות בבית משפחתה, שבהן השתתפו לאורך השנים גם דודה המפורסם (אחי אמה), שלמה ארצי, ובני משפחתו - ובהם בתו, שירי ארצי, ובעלה, השחקן יפתח קליין.

"בארוחות האלה תמיד היה ויכוח מה ישרוד: התיאטרון או המוזיקה... אני מאמינה בכוח של מוזיקה לספר סיפור, אבל אני לא יודעת לשיר. הבדיחה שרצה במשפחה היא שכישרון השירה פסח על הנשים. גם האחים שלי וגם הבנים של שלמה שרים. רק אני ושירי - לא".

אמא שלך לא הספיקה לראות אותך מביימת, אבל נתנה לך את ברכת הדרך.

"נכון, היא היתה איתי במהלך הלימודים, ובפרויקט הגמר בתואר השני שלי היא ממש גירשה אותי מהמיטה שלה. היא היתה מאושפזת בבית חולים עם סרטן במצב לא טוב, ואני נקרעתי בינה לבין ההצגה הראשונה שביימתי. היא אמרה לי: 'את צריכה ללכת לביים, לכי לחזרות', וזה מעיד איזה אדם חזק היא היתה".

מאז שהלכה לעולמה אתם מנציחים את פועלה בארץ ובעולם.

"עבורי, הצוואה הרוחנית שלה היא רשימה של יצירות שלה שהיא רצתה שאני אביים. היא ממש הכתיבה לי. עוד לא הגעתי ללגעת בטקסטים שלה, קשה לי מאוד, אבל היא רצתה שאהפוך ספרים שלה למחזות, כמו ש'צחוק של עכברוש' הפך לאופרה.

"אני עוד לא יכולה לדמיין את עצמי עושה את זה בלעדיה, אבל אגיע לזה. מפעל ההנצחה הוא בראש ובראשונה גדלות הנפש של אבא שלי. להגיד שאנחנו לא רוצים גשרים ובניינים על שמה, אלא שהיצירות שלה יחיו אחריה ויונגשו לכמה שיותר קהלים. אוצרת העיזבון שלה, איה אליה, מנהלת את זה איתנו. בהתחלה עשינו הרבה אירועים ויוזמות, ועכשיו פונים אלי, לפחות פעם בחודש, סטודנטים שמבקשים ספר או מחזה שלה. מתחילה התעניינות מהשטח, וזה מה שחלמנו: שלאנשים תהיה גישה לחומרים של אמא שלי, ושיעשו איתם מה שמעניין אותם".

מה הכי השתנה במשפחה בעקבות המוות שלה?

"אנחנו עדיין מאוד קרובים, אבל היא היתה הלב הפועם של המשפחה, אדם שמדבק באהבה שלו, שמושך אליו את כולם. במגיפה כל אחד הסתגר בביתו. אנחנו עדיין נפגשים הרבה, אבל החיות הזאת, הלב הפועם, כבר אינם".

אני מניחה שמורכב להיות "הבת של" בעולם שבו אבא שלך כל כך מוכר ושולט.

"זה גם וגם, אבל היום אני רואה הרבה יותר את הצדדים החיוביים. כשלמדתי תיאטרון הלכתי בכוונה לאוניברסיטה, כדי שאבלע שם בין הרבה סטודנטים ולא אהיה הבת של. אני ילדת תיאטרון, בין שארצה ובין שלא, ואני לא יכולה לברוח מזה. גדלתי בבית שבו מדברים בארוחות על אמנות ותרבות - כאילו הן הדבר הכי חשוב בעולם.

"היום אני אומרת שקיבלתי תמיכה ענקית מהוריי - וזאת המתנה הכי גדולה בעולם. כילדה, כשאבא שלי היה מדבר בטלפון בעבודה שלו במשרד, אני הייתי במחלקת אביזרי במה, רואה איך מכינים עוגת יום הולדת מקלקר. זה הרגיש לי דיסנילנד, הכי כיף בעולם".

את מרגישה שמשווים אותך לאביך?

"זה אכן בעייתי, כי מצפים ממני קודם כל להיות נעם סמל, ואני לא. נעם סמל יש רק אחד, ואני מרגישה שאני צריכה כל הזמן לעמוד בציפיות, למרות שאנחנו עושים דברים שונים.

"מצפים ממני להיות ברמה של אבא שלי כעת, ואני אומרת שאם כבר - צפו ממני להיות ברמתו כשהוא היה בן 31, הגיל שלי היום. אני עוד לומדת וצוברת ניסיון. עולם התיאטרון הוא ביצה קטנה עם קנאות וטינות.

"אני לא סובלת מזה יותר מדי, אבל אני כן מרגישה שכשאני מסתובבת בתיאטרון הרפרטוארי, ירשתי קצת ממערכות היחסים המורכבות של אבא שלי עם אנשים אחרים. יש כאלה שבגלל שאני הבת של נעם סמל לא ייתנו לי הזדמנות, או יעשו לי חיים קשים יותר. כך שעל כל דלת שנפתחת יש גם דלת שנסגרת".

• • •

סמל פעילה ב"פורום יוצרות התיאטרון", שמקדם ייצוג שוויוני של נשים בתפקידי בימוי, יצירה וניהול. בשנה האחרונה יצא הפורום בקמפיין "חמישים־חמישים", שזכה לתגובות נלהבות ולשיתוף פעולה מצד מנהלי תיאטרונים.

"אני גדלתי על דור הפמיניזם של אמא שלי ובנות דורה, שלא רצו לראות בעצמן נשים שחוות אפליה. הן אמרו 'אם תהיי מוכשרת כמו הגברים - תצליחי כמוהם'. הדור שלנו רואה שזה לא עובד ככה, שיש נשים מאוד מוכשרות שלא מגיעות למעמד של גברים בגלל היותן נשים.

"כרגע, היחס המספרי של נשים במאיות ויוצרות מול גברים הוא 20 אחוז מול 80. הפורום שלנו הוקם לפני חמש שנים באופן לא פורמלי על ידי נועה שכטר וטל ברנר, ולפני כמה חודשים קיימנו כנס גדול בצוותא, עם פאנל מרכזי שבו דיברו מנהלי תיאטרונים. בעקבות הכנס הודיע גלעד קמחי (המנהל האמנותי של הקאמרי; מ"כ) שהוא ישאף אצלו לרפרטואר שוויוני של 50-50, ובכל התיאטרונים דיברו על הרצון לשלב יותר נשים בתיאטרון. זה עלה על כל הציפיות שלנו".

בראש תיאטרון החאן הירושלמי ותיאטרון חיפה עומדות כיום נשים. את בית ליסין מנהלת אישה, שהיא גם המנהלת האמנותית שם. גם לתיאטרון באר שבע יש מנהלת אמנותית.

"זה נפלא שיש נשים שהגיעו לדרגות של ניהול אמנותי ומנכ"לות, וצריך לחגוג את זה, אבל מבחינה מספרית עדיין אין 50-50 בצוות היוצרים, אז צריך להמשיך לטפל. אני מאמינה שנצליח".

יש לך חלום לביים יצירה מסוימת או לעבוד עם שחקנים מסוימים?

"אני מאוד רוצה לגעת בטקסטים של אמא. 'ראש עקום' זה ספר שאני מאוד אוהבת ורוצה לעבד לבמה. אני רוצה גם לכתוב דברים שלי. אני רוצה לנהל אמנותית תיאטרון, להציג את התרבות המהממת שלנו לקהלים בחו"ל, בשיתופי פעולה בינלאומיים, ולגעת שוב בסכסוך הישראלי־פלשתיני. בשבילי, תיאטרון הוא הדרך לדבר על נושאים שמעניינים אותי".

"התרבות המהממת" שלנו נדחקה מאוד לשוליים בתקופת הקורונה.

"נכון, ואני הרגשתי שחרב עלי עולמי. כל הזמן ניקרה לי בראש התווית 'לא חיונית'. אני חשבתי שאני עושה תיאטרון מתוך תשוקה וחיוניות, כדי לדבר על עוולות, לגעת בנושאים חברתיים חשובים, אז איך יכול להיות שאני לא חיונית? מאוד נעלבתי. זה עדיין מלווה אותי. את ההשפעה של התקופה הזאת עלינו נראה בעוד כמה שנים גם ביצירות על הבמה".

Maya19.10@gmail.com